עתידה של התחייבות אולמרטית

אילו נדרשנו להתאמה מקומית לאמרתו של צ'רצ'יל כי "הצלחה היא מעבר מכישלון לכישלון מבלי לאבד את ההתלהבות", היינו אומרים כי "הצלחה היא מעבר מכישלון לכישלון כל עוד לא מאבדים את השלטון". כך, נתבשרנו כי "הדו-קרב" שאמור היה להיערך בין שני האהודים בכנסת על הקדמת הבחירות הסתיים לפי שעה בתיקו אפס... או אפסיים. אהוד אחד לא יפוטר, אהוד שני לא יצטרך לשלם "דמי קדימה" לש"ס, וצחי שלישי יוכל להצהיר כי "היחיד שמאוכזב הוא נתניהו", משל כולנו, כל שבעת מיליון נתיני אולמרט-ברק-הנגבי, היינו כחולמים, ורק ביבי יצא מאוכזב.

אלא שראש מפלגתו של הנגבי כנראה מבין קצת אחרת את המושג "מנדט מוסרי", והוא אינו מפספס הזדמנות לשאת מעל כל בימה את דרשת השלום שלו. כך, יו"ש, רמת הגולן, חוות שבעא – כולם היו למעמסה בלתי נסבלת על כתפיו של מי שבעברו הלאומי ראה בהם את בבת עינו.

מסקר שנערך באחרונה עולה כי 57% מהציבור משוכנעים שההתקדמות במו"מ עם סוריה קשורה קשר הדוק להתפתחות בחקירותיו. נתון מצמרר זה, שתרגומו החופשי אומר שלדעת רוב הציבור, נכסים לאומיים הופכים מבחינת ראש ממשלתנו למטבע העובר לסוחר על מזבח הצלת כיסאו.

אלא שנתון זה – כמו נתון נוסף מאותו הסקר המצביע על כך ש-58% מהציבור טוענים שאין לו לגיטימציה אפילו לנהל מו"מ (לא כל שכן הגעה להסכם) – רק משמשים לו כזרז לרצונו העז להשיג ולהציג "הישג מדיני"... למען יאריכון ימיו על כיסאו וכדי שתגיע עקב כך ההצלה המתבקשת לעורו.

כשעננת החשדות הפליליים המתגברת הולכת וסוגרת עליו; כשאפילו טובי מאתרגיו בעיתונות כבר נואשו וקוראים לו ללכת; כשפרקליטיו הנאמנים מודים שפרידתו מהכיסא היא רק שאלה של זמן; כשרוב הציבור משוכנע שמצוקותיו האישיות מכתיבות את צעדיו המדיניים – ריצת האמוק שלו לעבר "סגירת משהו" מדיני היא לא פחות מהפקרות נפשעת.

יוצקי המים על ידיו מבין העיתונאים מבינים זאת היטב; שועי הארץ, סופריה ומשורריה יודעים זאת; גבירי הארץ ופרנסיה הפיננסיים מכירים בכך – ובכל זאת כמעט שאין בקרבם פוצי פה. האיש שאיבד כל תוקף מוסרי וערכי להיוותר ולו לרגע אחד נוסף על כיסאו, ובוודאי לא לקבל החלטות מדיניות הרות גורל, מצפצף על כל נורמה ציבורית כאחרון השליטים ברפובליקת בננות מרקיבה – ו"משרוקיתם אפילו מנגינת מארש לא מוציאה", כמאמר הגשש.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה