חיים תמורת חיים, גוויות תמורת חללים

אני יודע עד כמה קשה הכרעת הממשלה היום בעסקת החלפת השבויים. ישבתי פעמים אחדות בחדר ההוא ברגעים כאלה. אתה חושב על המשפחות המבקשות לראות את יקיריהן, מבקשות הוכחה, מבקשות סימן, מבקשות משהו מוחשי כמו ארון, כמו קבר, כדי לגעת. לא קל לעמוד מול זה. כמעט בלתי אפשרי. אבל זהו הרגע שבו מנהיגות חייבת להתייצב ולקבוע קו אדום – הקו המבדיל נחרצות בין חיים למתים. חיים תמורת חיים, גוויות תמורת חללים.

אין נושא טעון מזה. כשהבעתי את דעתי באותו נושא בעקבות אירוע השייטת בלבנון, לא מעטים הרימו גבה, ואפילו יותר מכך. ב-25 ביוני 1998 הוחזרו לארץ שרידי גופתו של לוחם הקומנדו הימי, איתמר איליה, שנהרג באסון השייטת. המחיר ששילמה ישראל: 40 גופות מחבלים ו-60 עצורים לבנונים. זו היתה טעות קשה אז, וזו תהיה טעות עכשיו. אני מתאר לעצמי שהנטיה בישיבת הממשלה תהיה שצריך לשלם כל מחיר כדי להחזיר את השבויים מלבנון, וזה נכון. אבל אי אפשר להתייחס באותה גישה גם למקרה שכולנו מתפללים שלא יקרה, שבו מדובר בחללים.

אויבינו חייבים לדעת שיש בעינינו הבדל עצום בין חיים לבין מתים, וכי עליהם לשמור על שבויינו מכל משמר, כי רק עבור שבויים חיים הם יקבלו תמורה של ממש. מישהו יכול לומר שזה יעודד חטיפות נוספות. אינני חושב כך. בכל מקרה, העניין נמצא במידה רבה מאד בידינו, ועלינו לעשות כל מאמץ כדי למנוע חטיפות כאלו בכל מקרה.

אבל היחס לשבויינו הוא בידי הצד השני, ויחס זה ינבע במידה רבה מהחלטתנו היום. על אויבנו לדעת שאי אפשר לבקש מאיתנו אלא תמורה זהה. 

ח"כ יוסי ביילין (מרצ)