תעלומה במשפחת גרין: לאן נעלם הכסף?

"אמא, יש לך כסף?"

"למה, דודי?"

"כי בחוץ מתרימים כסף בשביל ילדה מסכנה שצריכה לעבור ניתוח ואני מאוד מרחם עליה".

הסתכלתי על דודי. הרחמים שטפו לו את הפנים. בשכונתנו עובר מדי פעם כרוז מטעם ארגוני חסד ידועים, המציגים המלצות חתומות על ידי ארגונם ועל ידי רופאים המאשרים כי על אדם מסוים לעבור ניתוח כמו השתלה שאינה מתבצעת בארץ. המשפחה המסכנה מתקשה לעמוד בעול הכלכלי הכבד שנפל עליה, ולכן היא משתדלת לגייס כספים מהציבור דרך עמותות וארגונים שונים.

דודי בני שמתוך עשרה קבין של רחמים שירדו לעולם נטל תשעה, אינו יכול לעמוד מנגד בכל פעם שהוא רואה קבצן ברחוב או שומע על משפחה במצוקה ומוציא מדמי הכיס שלו עד כלות כדי לוודא שיהיה לו טוב יותר.

"הם צריכים לגייס חצי מיליון שקלים", סיפר לי נרעש. "סכום אדיר! איך יצליחו להתרים הכל?"

מיהרתי לארנק והושטתי לו שטר שיעביר כתרומה.

"ואוו אמא, תודה!" הוא מיהר לרוץ לעבר הרכב המתרים כדי להוסיף את השטר לקופסת התרומה שלו. כנראה שסיפורה של אותה ילדה המשיך להציק לו, שכן במשך החצי שעה הבאה, שמעתי אותו מהלך בין החדרים, מנסה להתרים את אחיו.

השטר הנעלם

הייתי שוכחת מהמקרה, אך למחרת שמעתי את שימי הופך את המגירה שלו שוב ושוב. "שימי, מה קורה שם בחדר?" ביררתי.

"אמא, נעלמו לי מהמגירה מאה שקלים שחסכתי! מאה שקלים!"

"תחפש היטב במגירה. אולי השטר נפל לך מהארנק והתערבב בניירת?" הצעתי לו.

"אמא, זה מה שאני עושה בחצי השעה האחרונה. רוקנתי את המגירה, עברתי נייר נייר ופריט פריט, ולשווא! השטר פשוט נעלם", הצער בקולו נגע לליבי.

"חיטטתי גם במגירות שמעל למגירה שלי ובעיקר מתחתיה, ואני לא מוצא דבר!" הוא נאנח באכזבה. "בדיוק היום רציתי ללכת לקנות את השעון המשוכלל שלמענו חסכתי במשך תקופה ארוכה. ראיתי שהחנות במרכז המסחרי עורכת עליו מבצע ב-99.90 והיום הוא היום האחרון למימושו".

"שימי, אם לא תמצא את הכסף, אל תדאג. אמצא דרך לקנות לך את השעון". למה אני ממהרת להבטיח? אולי משום שרחמים שטפו את לבי כשראיתי את בני עומד חסר אונים?

"למה שתקני לו את, אמא? הוא לא שמר על הכסף שלו", מיהר בני להתערב.

"אולי תעזרו לו לחפש במקום להתערב?" עניתי בתגובה.

נמצא האשם

כל מי שהיה בבית התנדב לחפש את השטר האבוד. הפכנו את חדר הבנים הגדולים, עברנו גם לחדרים האחרים והעלינו חרס בידנו. פתאום נכנס דודו הביתה. הוא היה אצל חבר והגיע גדוש בחוויות אותן התכונן לספר לנו, אלא שקדחת החיפושים אליה נקלע, גרמה לו לעמוד על מקומו, מבולבל.

"מה אתם עושים?" הוא מיהר להתעניין כשראה את כל המגירות בחדר שלופות על הרצפה.

"שימי איבד את מאה השקלים שלו", ענינו כולנו במקהלה.

דודו התחיל לצחוק. "השטר של שימי בכלל לא הלך לאיבוד. אני הבאתי אותו אתמול כתרומה לילדה שצריכה לעבור ניתוח השתלה. זו שהכריזו עליה אתמול ברמקול ברחוב". הוא אפילו לא הסתיר או נבהל מדבריו. לרגע ארוך עמדנו המומים ומבולבלים.

"מה? באיזו רשות?" שימי התנפל עליו בצעקות.

"מה, אתה לא מרחם על הילדה שצריכה לעבור ניתוח ואין להורים שלה מספיק כסף בשביל זה? חוצמזה, אני אמרתי לך שתביא מדמי הכיס שלך, ואתה אמרת לי: 'קח מהארנק שלי'..."

"נכון!" קטע אותו שימי. "אמרתי לך 'קח מהארנק שלי ארבעה שקלים!' לא אמרתי לך שתיקח את כל המאה!"

"לא שמעתי אותך אומר כמה!" דודו ממש לא הבין מה שימי רוצה ממנו.

שלי - שלך ומוסר ההשכל

מצאתי את עצמי בסיטואציה מביכה. דודי בעצם נטל את השטר ללא רשות, שטר לא שלו, והוא ממש לא מבין מה רע במה שעשה. ההיפך הוא הנכון. הוא בטוח שהפעולה שלו ראויה. "בוא הנה, דודי. אנחנו צריכים לדבר", התחלתי להכין את הדרשה שלי בראש. את המסר שעלי להעביר לו.

הכוונה שלי היתה לחנך אותו, אבל שימי החליט לנקוט במעשה. רק התיישבנו על הספה לדבר בארבע עיניים, ושימי הופיע בפתח החדר עם רולרים לרגליו.

"אמא, הרולרים האלה הם שלי! קיבלתי אותם כמתנת אפיקומן מסבא! שימי, אתה יודע שאני לא מרשה לגעת ברולרים שלי בלי רשות".

"אהה, עכשיו אתה מבין למה אני מתרגז שלקחת הכסף שלי בלי רשות..."

"זה לא אותו דבר", הסביר דודי. "אני עשיתי את זה בשביל מטרה טובה של חסד עם הזולת!"

"ואני הולך עכשיו לבקר חבר חולה. הרולרים שלך יקצרו לי את הדרך וגם זו מטרה טובה של חסד לזולת", שימי הטיח בו.

ולמרבה ההפתעה, את השפה הזו דודי הבין, עוד לפני שפתחתי בהסברים. "סליחה שימי. לא התכוונתי. הייתי צריך להקשיב למה שאתה אומר לי, וגם לוודא קודם האם אתה מתכוון שאקח את כל הכסף שבארנק או רק את חלקו".

עמדתי מול שני הבנים שלי ופתאום הבנתי מהם משהו. כן, לפעמים צריך לעשות ולפעמים צריך לתת לדברים להסתדר בעצמם.

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.

• לכל הטורים של מלי גרין