עבודה (סוציאלית) שמשאירים לאחרים

כבר כמעט שלושה חודשים מקיימים העובדים הסוציאלים, או יותר נכון – העובדות הסוציאליות עיצומים, אך נראה כאילו לא היו דברים מעולם. במידה רבה זו תוצאה של פעולת העובדות הסוציאליות עצמן, שממשיכות במקרים רבים את עבודתן במסירות ומתוך תחושת אחריות למטופלים.

חוסר תשומת הלב הציבורית לעיצומים נובע גם מההערכה הנמוכה כלפי העבודה הסוציאלית בישראל. במקום לראות את העובדות כמי שמספקות שירות ציבורי חשוב, במידה רבה כמו משטרת ישראל או הצבא, יש הנוטים להשוות אותן לפקידות רודפות בצע ושררה, המנסות לחזק את האימפריה הביורוקרטית שבנו. גם ביקורת כלפי המקצועיות של העובדות הסוציאליות עצמן ו"מומחיותן" המקצועית עולה מדי פעם.

העבודה הסוציאלית התפתחה כמקצוע בישראל מאז שנות ה-20, וכבר בתקופה ההיא היה טיפולי במהותו, ולא שימש לחלוקת קצבאות. עיון בבטאוני העובדים הסוציאלים משנות ה-30 המוקדמות והלאה, מעלה שהעובדות הסוציאליות פעלו כבר אז על פי עקרונות של סיוע אוניברסלי והתנגדו לרוב לפעילות פילנתרופית. למרות שלעתים הן אכן פעלו כך עקב "דרישות המצב", מהות העבודה תמיד נתפסה כטיפולית – אם ברמה הקהילתית ואם ברמה הפרטנית. התפיסה, שנראית לי הגיונית עד היום, קובעת שכדי לספק ביטחון חברתי, יש צורך באנשי מקצוע.

יש היוצאים נגד "עודף המומחיות" של העובדות הסוציאליות. אך בדיוק כפי שאני רוצה לדעת שהרופאה או הפסיכולוג שלי הם אנשים מקצועיים, זכותי לדעת שהעובדות הסוציאליות במדינה הן מקצועיות. ובדיוק כפי שאני מסתמך על ההכשרה האקדמאית של הפסיכולוג או הרופא, אני שמח לדעת שהעובדות הסוציאליות בישראל, אותן נשים המספקות רווחה חברתית וביטחון חברתי, מסתמכות על גוף ידע דינמי ומתפתח, המתבסס על מחקר אקדמי.

הארגונים החברתיים מואשמים בהצגת נתוני שווא וניפוח סטטיסטיקות כדי להפחיד את הציבור ולגרום להזרמת תקציבים לתוך אימפריה ביורוקרטית אדירה. למרות שברור שניתן לנפח סטטיסטיקות במגוון דרכים, המחקר הרחב בארץ בנושא הרווחה מציג תמונה מנוגדת, ברורה וכואבת.

קשה לקבל זאת כאשר על פי נתוני משרד הרווחה, המחלקות לשירותים חברתיים מטפלות ב-17% מאוכלוסית הדרום, 20.7% מאוכלוסית הצפון, 15.9% מאוכלוסית תל אביב והמרכז וב-16% מהאוכלוסיה באיזור ירושלים. גם אם נניח שמספרים אלו מנופחים, הם עדיין מייצגים מציאות קשה. כל זאת מבלי להתייחס, נניח, למטופלים דרך משרד הבריאות, או אלו המטופלים דרך עמותות שונות, שגם הן מעסיקות עובדות סוציאליות.

גם הרעיון שעובדות סוציאליות מגזימות בעומס העבודה שלהן הוא תלוש לחלוטין. בוחן מציאות קצר יראה כי העובדות הסוציאליות מתמודדות עם מספר עצום של תיקים. לדוגמא, למרות שוועדות מקצועית של המדינה כבר קבעו שפקידי סעד יכולים מבחינה מעשית לטפל ב-35 ילדים לכל היותר, המצב כיום הוא שפקיד סעד מטפל ב-150 תיקים בממוצע. לא ברור כיצד עובדת סוציאלית אמורה להתמודד בצורה יעילה עם כמות מקרים שכזו. יש עובדים שמטפלים גם ב-200 תיקים ויותר.

המלינים נגד פקידי הסעד יכולים להיזכר כי ב-1994, לאחר יותר מחודש של שביתת העובדות הסוציאליות, החלה להשתנות הנימה כלפיהם בתקשורת. במקום סיפורים "מזעזעים" על עובדות סוציאליות קרות דם שמוציאות ילדים מבתיהם, החלו לפרסם סיפורים מזעזעים לא פחות – על ילדים מוכים, ילדות שהוטרדו ואף נאנסו, כשהמשותף לכולם הוא הקריאה המתחסדת - "איפה הייתה העובדת הסוציאלית"?

למרות שבמצב הנוכחי הוספת תקנים היא נדרשת, אסור להתייחס לתוספת כזו כפיתרון קסם. במקביל להגדלה מבוקרת של כמות העובדות הסוציאליות, נדרשת רפורמה ושינוי גישה גם מצד המערכת הביורוקרטית שבה הן פועלות.

במקום להתייחס אליהן כפקידות תאבות בצע ושררה, אולי מוטב שנתחיל להעריך את אלפי הנשים ששומרות על המרקם החברתי הרגיש כל כך בישראל, שמטפלות בכל אותן תופעות ובכל אותם מקרים לא סקסיים, לא פיקנטיים, שלא עוברים מסך, אבל נוגעים בסופו של דבר לכולנו - האלימות, העוני, השיגעון, הרעב הזיקנה.

רוני בלנק, סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב