"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת", נאמר בספר זכריה. נראה שרבים בממשלת ישראל לא קראו בו.
לישראל בחזית ובעורף כושר עמידה מבורזל. עם נרדף השב למולדתו לא מתכופף בקלות. מה שמחליש ומסבך אותנו הם קורי העכביש של השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו, בעיקר בהובלת ממשלתנו.
השקר הראשון הופרך זמן קצר לאחר שחיזבאללה תקף צבאית את ישראל, חטף וכנראה גם רצח את שני החיילים, גולדווסר ורגב, בשטחה הריבוני של המדינה. הפרובוקציה של חיזבאללה חייבה תגובה ישראלית התקפית נגד הארגון. אבל כדי לספק תירוץ שקרי ומיותר לדעת הקהל, החליטה הממשלה להציב את "החזרה של הבנים" כמטרה עיקרית של היציאה המלחמה.
הייתה זו מטרה אוטופית והזויה שנועדה לכסות על חוסר הביטחון העצמי של מקבלי ההחלטות ולהשתיק את הספקות שקוננו בהם. מבחינת החוק הבינלאומי, החיזבאללה הכריז מלחמה על ישראל ולישראל הייתה זכות מלאה להשיב לו מלחמה שערה, עד הבסתו הגמורה. אבל הממשלה העדיפה להסתמך על שקרים. זה היה בעוכריה ובעוכרינו.
המלחמה נגמרה בלא שהושגה המטרה של "החזרת הבנים" ובכל זאת הממשלה המשיכה להזין את הציבור בשקרים ולשחוק את אמינותה. לכל בר דעת היה ברור שדרישת המינימום של נסראללה תהיה שחרורו של סמיר קונטאר, הטרוריסט-הרוצח מנהריה, שחיזבאללה פרש עליו בדיעבד את חסותו. עם מידע זה אפשר היה לסיים את החילופין לפני שנה. אלא שאז עדיין ישבו בירושלים ועדות חקירה למלחמת לבנון השנייה והממשלה העדיפה לפזר סביב המשא והמתן עננה עבה של חשאיות. חודשים בוזבזו לריק, שוב בגלל השקרים שסיפרנו לעצמנו, בין היתר על רון ארד. היש ישראלי בוגר אחד שאינו מודע למה שבאמת עלה בגורלו?
סבך ההונאות והולכות השולל העצמיות התעבה באחרונה. את הנכונות לבצע עסקת חליפין מן הסוג המקובל בין אויבים העלינו בשיח הישראלי לדרגה של עילוי מוסרי, של התנהגות מופתית המשקפת את היותנו עם נבחר, קהילה סולידרית במידה שאין שנייה לה בעולם. אך מי שמצוי בהיסטוריה הארוכה של חילופי שבויים, חטופים וגופות יודע שאין שחר לדימוי המצפוני בו פיטמנו את עצמנו כדי להכין את הקרקע הרגשית לעסקה.
מי שאומר שאנחנו, הישראלים, נבדלים מכל העמים בהיותנו "משפחה אחת", "שבט אחד" וכיוצא באלה שיסתכל לרגע בעין אובייקטיבית על חגיגות השיבה שמכינים בלבנון לסמיר קונטאר. יסתכל ויחרוק שיניים. שיקרנו לעצמנו כשאמרנו: "לא ניכנע ולא ניתן פרס לטרור"; הרי ידענו שניתן לו פרס. שיקרנו לעצמנו כשאמרנו "לא נחליף רוצחים בגופות"; הרי ידענו שנחליף.
המבצע לשחרור חטופי אנטבה היה אקט היסטורי יוצא-דופן שהעיד על נחישותה של ישראל לחלץ יהודים מכל צרה. אך בעסקת החליפין בין אולמרט לנסראללה אין שום ייחוד מוסרי, יהודי או ישראלי. זהו תהליך מקובל של מיקוח טאקטי, ביזנס של תן וקח.
חיזבאללה התחיל את מלחמת לבנון השנייה והובס בה. אף על פי כן, ישראל מתנהלת מאז סיום המלחמה כאילו היא הובסה. בצפון ובדרום מצבנו הגיאו-פוליטי הורע דרמטית תחת ממשלת אולמרט: חיזבאללה הגביר מאוד את השפעתו הפוליטית-שלטונית בלבנון ומשטר החמאס בעזה זכה בלגיטימציה ישראלית. שתי ההתפתחויות, שלטווח ארוך אולי יהפכו קנאים למדינאים ואולי לא, סותרות את היעדים המוצהרים של הממשלה. הפלת החמאס הייתה, מתברר, רק עוד החלטה שקרית של ממשלתנו.
