נרצחת עירומה

רב-אמן ספרות המתח המודרנית, הסופר הבלגי ז‘ורז‘ סימנון, יודע בשנים האחרונות עדנה רבה בכל הנוגע לתרגום מסך יצירותיו הענף לעברית. לצד מפעל התרגומים הנפלא של יהושע קנז לנובלות של סימנון בהוצאת עם עובד, בשנה הקודמת ראה אור קובץ מסיפוריו, כולל חלק מסיפורי הפקד מגרה המפורסם, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובתרגומו של אביטל ענבר.

הקובץ האחרון חנך את סדרת ”חשד“, סדרת ספרי מתח חדשה בהוצאה, ואכן אין הרבה מקומות טובים יותר ”להתחיל“ בהם סדרה של ספרי מתח מאשר יצירותיו המטלטלות של סימנון. זו אמירה שיש בה גם מן האירוניה, שכן סימנון לא תפש את עצמו כסופר של ספרי מתח, ואף ראה בהגדרה הזו רדוקציה מעליבה של יצירתו.

ואמנם, הספרות שאותה אנו מזהים היום כ“ספרות מתח“היא ספרות שטוחה, שרק טרמינולוגיה אומללה קושרת בינה לבין מלאכת המחשבת של סימנון.

גם ב“מותה של בל“, השישי בסדרת התרגומים המצוינים של קנז, מפרק סימנון ביד אמן את ספרות המתח כפי שרובנו מכירים אותה, ובורא אותה מחדש במתכונת שהיא כולה שלו. ספנסר וכריסטין אשבי, זוג בורגנים מבוססים ומשעממים למדי, מסכימים לארח בביתם את בל, בתה הצעירה של אחת מחברותיה של כריסטין.

כאשר בל נאנסת ונרצחת ונמצאת מוטלת בחדרה בביתם של הזוג אשבי, מופר הקיפאון הפרוורי הנוח של המשפחה. האצבע המאשימה מופנית מידית אל ספנסר, מורה בבית ספר תיכון, שעל-פי הודאתו היה בגיל 30 מנוסה פחות מבחינה מינית מאשר תלמידיו בני ה-14.

בגרות מינית

ואכן, יחסו של ספנסר אל נשים ואל יחסי מין הוא רכיב מפתח באפיון הגאוני שסימנון מעמיד לדמותו. מראה גופתה הערומה למחצה של בל, שנגלה לעיניו של ספנסר כשהוא מוזעק הביתה על-ידי אשתו, מעלה בזיכרונו את אחת מחוויות הילדות היותר טראומטיות שלו: מראה של דוגמנית ערומה על קלף משחק שילד בן-גילו הראה לו. הגוף הנשי הערום מסמל עבור ספנסר, החל בנקודה הזאת, אובדן אכזרי של תמימות, של שחיתות ושל דגנרציה אנושית שרק הילדות - ובייחוד השלב שלפני הבגרות המינית - מאפשרת את היפוכה.

על כן, לא מפתיע שביחס של ספנסר לאשתו אין יסוד של משיכה מינית: הוא לעולם לא נוגע בה, וכשהוא מתאר את יחסיהם הוא נמנע במתכוון מלהזכיר אהבה. אף שחייהם יחד אינם חיי אומללות, ברור שמדובר בסוג של נישואי נוחות: בשביל ספנסר היוו הנישואים בשנות השלושים שלב הכרחי ביצירת מראית עין של התפתחות נורמטיבית, ובשביל כריסטין, יורשת אמידה של הון משפחתי קטן, הם היוו גאולה מגורל של רווקות נצחית (דבר שנתפש כסטייה של ממש בארה“ב של תחילת המאה הקודמת, זירת ההתרחשות של הסיפור).

לא פלא, אפוא, שכריסטין היא מראשונות החושדים בספנסר כשגופתה של בל מתגלה: בתום עשר שנות נישואין נוחות ועקרות (לזוג אין ילדים), היא מבינה שהיא לא באמת מכירה אותו.

בדומה לרבים מהסיפורים של הפקד מגרה, גם ”מותה של בל“ מצייר את המרחב הבורגני השבע והחדגוני בתור זירה של מסתורין, של אימה עצורה. סימנון הוא גאון של חשיפת האלימות הסמויה של סדר המעמדות החברתי של הבורגנות, כפי שאשפר לראות בתמונה הנפלאה שבה אחיה של כריסטין משפיל את ספנסר בסניף הדואר לעיני רבים ממכריהם, כשדבר היותו חשוד ברצח של בל מתפרסם ברבים.

גם כאן, כמו בסיפור ”התלוי מסן פוליין“, האחרון של סימנון שראה אור בעברית לפני ”מותה של בל“, יש שכנים צופני סודות המשקיפים בסקרנות לבתים הסמוכים להם ושבים ומסתתרים כשבעלי הבית מבחינים במתרחש. גם כאן מתגלים המכרים, בין אם הם קרובים או רחוקים, בתור איים שמשקפים - ברגע נורא של התפכחות - את בדידותו של הפרט בנוף הבורגני.

מי הרוצח?

הסיפורים של סימנון מצליחים לעורר אימה וזעזוע דווקא משום שהמתח הוא לא עצם העניין כלל. התעלומה שאותה הסיפור מציג ומנסה לפענח היא שולית לעומת העומקים הפסיכולוגיים המטלטלים שסימנון מפליא להעמיד. הדבר נכון שבעתיים במקרה של ”מותה של בל“, שבו השאלה המרכזית סביב תעלומת הירצחה של בל נותרת ללא מענה.

סימנון כמו אומר: פענוח התעלומה הוא לא העיקר, ובעצם, הוא בכלל לא מעניין. ואכן, סימנון מתעניין בגורם המתח הרבה פחות מאשר באופן שבו הדמויות מגיבות אליו ומתמודדות אתו. המתח, אפשר לטעון, הוא רק תירוץ, תבנית נפלאה שסימנון משתמש בה כדי לאתגר מושגים אשמה וקורבניות, לנסות להבין אותם ולהגדיר אותם מחדש.

והדבר שסימנון מתעניין בו יותר מכל בנובלה המצוינת הזאת, שתחושה של

חרדה ותדהמה מלווה את הקריאה בה, הוא האופן שבו הטלת אשם באדם משנה לבלי היכר את אופיו. עצם מעמדו של ספנסר כחשוד ברצח של בל משפיע על התנהגותו, על מחשבותיו ועל האופן שבו הוא תופש את עצמו ואת סביבתו, באופן שמצלק את זהותו.

כאשר לתהליך הזה מתווסף ההכרח לחיות מחדש את טראומת הילדות בדמות הגוף הנשי הערום (והמת), ספנסר מדרדר לכדי מעשה נורא, שחותם את הסיפור הנפלא הזה ומכין את הקרקע לתמונה המזעזעת, הבלתי נשכחת שבסופו.

הקובץ ”מותה של בל“ מכיל נובלה נפלאה נוספת, ”מוכת ירח“, שתקצר היריעה מלעמוד על מעלותיה כאן, מה גם שהיא שונה לחלוטין מהנובלה הפותחת.

שתי הנובלות יחד הן תוספת מבורכת לאוסף הגדל והולך של יצירותיו של סימנון בעברית, בעברית הרגישה, המתוזמנת והייחודית כל-כך, של יהושע קנז. שתיהן מהוות הוכחה לכך שכוחו הגדול של סימנון מתבטא לאו דווקא ברקיחת עלילות סוחפות, אלא בעיקר בעומק של מבטו, בכושר האבחנה המהמם שלו אל תוך נפשותיהן של דמויותיו, שם מסתתרת תמיד האימה האמתית.

• ”מותה של בל“, ז‘ורז‘ סימנון. תרגום: יהושע קנז, הוצאת עם עובד, 315 עמודים