להתמודד עם מוות במשפחה

רוח מוות

רוחות מוות נושבות בפרשת חקת, היא פותחת בחוק "פרה אדומה" העוסק בהטהרות מטומאת מת, עוברת לסיפור מות מרים ולתיאור החטא בגינו ימותו משה ואהרון, ובהמשכה מתואר מות אהרון. לקראת סיום אנו קוראים על פרשת נחש הנחושת ועל המגפה שפרצה בבני ישראל.

את הפרשה אני קוראת עם הרב ננסי ויינר שהגיעה לביקור בישראל. ננסי היא מהמייסדות והמובילות של תחום הלוווי הרוחני ביהדות ארה"ב והיא מגיעה מעת לעת להדריך ולייעץ לעוסקים בתחום בישראל. רוחות המוות לוקוחות את ננסי ואותי למחוזות המוכרים לה מתחום עיסוקה, ואנחנו משוחחות על דרכי ההתמודדות עם המוות המתוארות בפרשה.

"ממיתים עצמם באהלה של תורה"

זה כבר הפך לקלישאה המתארת את המאמץ וההתמסרות של חובשי ספסלי הישיבות החרדיות, ומצדיקה את הפטורים שהפוליטיקאים שלהם מנסים להשיג בעבורם – 'ממיתים עצמם באהלה של תורה'.

לידתו של הביטוי דווקא מרתקת וקשורה לפסוק מפרשת השבוע שלנו (יט, יד): "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". הפסוק עוסק בייחודה של טומאת המת העוברת לא רק במגע אלא גם בשהייה תחת קורת גג אחת (אהל) עם המת. הפתיחה החגיגית של הפסוק: 'זאת התורה אדם' מזמינה אמירות גדולות ביחסים שבין האדם והתורה:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סג עמוד ב':

אמר ריש לקיש: מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה – שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל'.

אנחנו מנסות את משמעות השימוש בתיאור קיצוני ביחס לחוויה הלמדנית. מדוע ההתמסרות ללימוד תורה נכרכת במוות? חשבנו על חוויות של התחדשות וצמיחה ועל הקשר העמוק שלהן עם תחושות של אבדן. בשביל לצמוח צריך לוותר על משהו שהיינו רגילים אליו עד כה. הוויתור נעשה לפני הצמיחה וההשתנות ולכן הוא מפחיד ויש בו מוות.

ננסי מחזירה אותנו גם לביטוי 'ימות באהל' והיא בוחנת את הקשר המתוח שבין המוות והאהל – הבית. הבית אמור לספק לנו תחושה של חוסן והגנה והנה נפרצו הסכרים ועולה השאלה הקשה איך מתמודדים עם מוות באהל המשפחתי.

פוחדים להתבונן במוות

האהל המשפחתי של מרים, אהרון ומשה נפרץ במותה של מרים. המוות של מרים, כפי שהוא מתואר בפרשה שלנו מצוי בשולי הדרך (כ, א-ב):

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה.

מותה של מרים, בניגוד למוות של משה ואהרון, לא מלווה בטקסי אבל. כאילו מישהו מנסה להמשיך במצעד החיים בלי לתת את הדעת על המוות שהיה. ייתכן שדווקא המוות של מרים, מוות ראשון בקרב האחים, כל כך מאיים שאף אחד לא מוכן לעצור ולשאול את עצמו מה משמעות האבדן.

העדרו של האבל המסודר מוביל את העם להתפרצות של חרדות שמוצאות להן אפיקים אלטרנטיביים (כ, ג-ד): 'וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה''.

מרים מתה והעדה שואלת את עצמה האם אפשר להמשיך בלעדיה. השאלה הזו, מסבירה ננסי, היא שאלה מרכזית בשכול במשפחה - איך נסדר מחדש את העולם שלנו בלי המת?

מרים מתה, אין מים, ומשה ואהרון נדרשים להגיב וכושלים. תגובתם מזכירה תגובות של הורים מול ילדיהם במצב של מוות במשפחה. הם ניסו למצוא חלופה מהירה ובטוחה למה שמרים סיפקה בחייה – למים. משה ואהרון פחדו לאכזב את העם. גם הם לא ידעו איך להמשיך בלי מרים. גם להם זו הייתה סיטואציה חדשה ומבהילה. וגם הם, כמו רבים מאתנו, לא הסכימו להיות בכאוס. ולכן הם העדיפו 'ללכת על בטוח' להכות בסלע ולא לדבר אליו. משה ואהרון היו צריכים לתת לעם לבכות על מרים ולחוות את אבדנה. הרצון לתיקון מהיר של האבדן הוביל לאבדן הבא.

מחשבות מועילות על התמודדות עם מוות במשפחה

כהורים אנחנו מלווים את ילדינו במפגשיהם הראשונים עם המוות; מות חיה אהובה, מוות של אחד מבני המשפחה, ידיעות חדשותיות על מוות אלים. הילדים שואלים על המוות ולא תמיד אנחנו יודעים כיצד להגיב. אני מבקשת מננסי לחלוק מנסיונה ולהציע דרכי התמודדות עם מוות במשפחה. ננסי מפנה את תשומת הלב להבדל המהותי בין תיאור המוות של מרים לתיאור המוות של שרה: 'בסיפור על מות שרה יש בכי, את מותה של מרים לא מבכים. אם אנחנו לא מפנים מקום לאבל אז הילדים ימצאו דרך אחרת לתת קול לעצב שלהם. זה מסביר את המריבה של העם עם משה ואהרון לאחר מות מרים. אם אין מקום לצעקה של האבל תצא צעקה אחרת'.

זכות האבל של הנכדים

תוך כדי שיחה על זכות האבל והצעקה ננסי ואני נזכרות במוות של הסבים שלנו. מעניין לגלות שאצל שתינו זה עדיין פצע פתוח וכואב. שתינו הרגשנו קושי להתאבל.

ננסי הייתה בת שמונה כשסבא של מת והיא נלקחה לבית של חברת משפחה: 'אני ואחי התמודדנו עם האבל על סבא בעצם בלי התמיכה של המעגל המשפחתי שהיה בעיר אחרת. היינו 'מחוץ לאהל''.

גם אני נזכרת בכאב במוות של סבא שלי. הייתי בת שש והרגשתי שאסור לי לבכות. בניגוד לננסי עברתי את השבעה עם המשפחה, ויחד עם זאת, קלטתי את הצער של אמא שלי ובמשך שנים ארוכות האמנתי שזכות האבל קיימת רק לילדים שמאבדים הורה, שכנעתי את עצמי שאבל על מוות של סבא הוא מוגזם, חסר פרופורציות וילדותי. רק היום, כשאני רואה את הקשרים העמוקים של הילדים שלי עם הסבים והסבתות, אני מבינה כמה זה נורא שלא היה לי מקום לבכות. שאסרתי על עצמי לחוות את האבדן.

האם לקחת ילדים ללוויות?

ננסי חושבת שזה במידה רבה תלוי תרבות: 'בדור של ההורים שלי היה מקובל לחשוב שצריך להגן עלינו מהמציאות של המוות. אבל ההגנה הזו יצרה פחדים אחרים. לא ראינו את האבל ולא ידענו איך להתאבל. אין עצה אחת נכונה בעניין הזה אבל חשוב שלא תהיה אווירה של מסתורין סביב תהליכי האבל.

במקומות רבים אני מוצאת שנוכחות של ילדים בשבעה עוזרת לא רק לילדים אלא גם למבוגרים האבלים. הילדים מזכירים שיש עתיד. הרבה פעמים הורים וסבים אומרים שעוזר להם לראות את הקטנים בבית שזה מאפשר להם לבטא האהבה.

בשיחות על המוות שהילדים יוזמים אנו מוזמנים להפגיש את ילדינו עם האנושיות שבנו, עם העובדה שגם אנחנו לא יודעים הכל, ויחד עם זאת אנחנו אתם שם, בפחדים שלהם. מי שמפחד לשמוע את ילדיו משוחחים איתו על המוות מרחיק את עצמו מהשאלות של הילדים, ומותיר אותם בודדים. אולי הפחד מהאנושיות של עצמם גרם למשה ולאהרון לעשות את הטעות שהביאה למותם.