אנחנו עיתון מטעם, אבל יצירתי
רני רביב, העורך היוצא של שבועון "במחנה", התמודד בקדנציה שלו עם השחיקה במעמד העיתון, הצורך לשווק אותו והבעיה הנצחית - איך משלבים בין עיתונות מגויסת לעיתונות חופשית. רק לדבר אחד הוא מתגייס מרצון - למאבק בהשתמטות
בהקדמה לגיליון ה-60 למדינת ישראל של "במחנה", שמסכם 60 שנים של חדשות צבאיות, כתב רני רביב, עורך השבועון: "במחנה זה עיתון שאין אחד שלא זוכר אותו ואין אחד שלא שכח אותו". רביב, שהכריז בשבוע שעבר על פינוי כסאו ועובר לדברר את מדור כוח האדם של צה"ל, טוען כך משום ש"כל אחד נתקל ב'במחנה' באיזשהו שלב בחייו, אבל רבים חושבים שהוא כבר לא יוצא לאור. תמיד אומרים לי, 'מה, זה עוד יוצא?'".
אז אם לא שמעתם, "במחנה" עדיין יוצא לאור. פעם בשבוע אפילו, מה שהופך אותו לשבועון הוותיק ביותר במדינה, שמופץ מאז 1934. ב-2006 הוא עבר שינוי פורמט ויש בו כעת חלק חדשותי, חלק מגזיני ומדורים. משה שמיר היה עורכו הראשון, כשהפך לעיתון הרשמי של צה"ל, ורני רביב היה עורכו בארבע השנים האחרונות, עבר איתו את ההתנתקות ואת מלחמת לבנון השנייה ויזם את אתר האינטרנט של העיתון. "זו אחריות מאוד גדולה להוביל עיתון עם כאלה שורשים", הוא אומר. "עיתון כזה שנגע בכולם בשלב כלשהו בחיים".
אז איך זה שפעם "במחנה" היה מונח בכל בית שני לפחות, וכיום רבים חושבים שהוא פס מן העולם?
"מפני שעד 1997 כל מי שהיה איש קבע היה מחויב להיות חתום על 'במחנה'", מסביר רביב. "היו לנו 70 אלף עותקים, רובם בכפייה. מאז, אנחנו כמו כל עיתון - נאבקים על המנויים שלנו, ואני צריך לשכנע כל איש קבע למה הוא צריך להיות מנוי על 'במחנה'. לכן היום יש לנו הרבה פחות מנויים".
אולם גם מאז שהוסר חיוב הרכישה, רוב האוכלוסיות המנויות על העיתון הן כאלה שמקיימות ממשקים כלשהם עם הצבא. "יש שיר של מתי כספי על אלוף משנה במילואים", אומר רביב, "יש לו שם שורה 'אלוף משנה במילואים זה לא קל, זה לא נעים... קורא 'במחנה' בכל שבוע'. זו הדרך של האנשים לשמור על קשר עם הצבא. יש כמה מאות מנויים שהם אזרחים או ספריות, ואנחנו גם נמכרים בחנויות".
אנחנו לא עיתון מטעם
מתי הועם זוהרו של "במחנה"? האם זה אירע משום שקרנו של הצבא ירדה בעיני קוראי העיתונים? רני רביב טוען שהסיבה המרכזית לכך היא אחרת. "שנות הזוהר של 'במחנה' היו אלה שבהן היתה לו בלעדיות", הוא מסביר. "אבל הדברים השתנו. פעם הצבא היה נותן ל'במחנה' בלעדיות ויתרון יחסי על עיתונים אזרחיים. פעם היה ברור שאם מתוכננת פעולה צבאית יוצאת דופן, אז כתב 'במחנה' הוא חלק מהכוח. צלם שתיעד פעולה קיבל אפילו את עיטור המופת. פעם החשיבה היתה ש'במחנה' יכתוב, וכל העיתונים יצטטו ממנו.
"היום 'במחנה' הוא לא הראשון שסופרים אותו כשבאים לחשוב מי ייכנס לעזה, או מי יסקר מבצע כזה או אחר, אלא הצבא נותן עדיפות לכלי תקשורת אזרחיים ובצדק. כי אם 'במחנה' יגיע למצב שבו אנשי דו"צ צריכים ליזום לו נושאים, סימן ש'במחנה' לא עושה את עבודתו נכונה. אנחנו צריכים להיות אלה שמכירים את הצבא לא פחות טוב, אלה שמביאים את הסיפורים בעצמנו. ויש לי יתרון יחסי גדול כי יש לי 20 כתבים שנעים על מדים בתוך הצבא ויש להם נגישות הרבה יותר גדולה לנושאי צבא מאשר כתב ב'ידיעות'".
נו, ואתם מביאים את הסיפורים? אתם במקום בו אתם יכולים לבקר את הצבא?
"לא. אנחנו לא שם. אנחנו כן יכולים לפרסם ידיעות שלא משרתות במלואן את המסרים ההסברתיים של צה"ל, אבל זה לא הייעוד שלנו. אני לא רואה את הייעוד שלנו בהארת הפינות האפלות בצבא ולכתוב 'הנה, תראו כשל באימונים', או 'הנה פליטות כדור' או 'הנה הרעלת קיבה בבסיס גדול בדרום'. אנחנו כן נכתוב בעיתון ידיעה על נגד שהודח כי הוא הטריד מינית, אבל מהמקום של איך הצבא מטפל בכשל. לא נכתוב ידיעה שמאירה רק משהו שלילי מבלי שנסגר המעגל. לא נכתוב על תאונת דרכים, מבלי שנסיים עם כך שיצאו הוראות חדשות שמונעות את התאונה הבאה".
למה צריך תמיד לסגור את המעגל? לפעמים המעגל לא נסגר.
"כשהוא לא נסגר אנחנו לא מפרסמים. הייעוד של 'במחנה' הוא לא לחשוף את הצבא במערומיו. יש מספיק ידיעות מענייניות וחיוביות שאפשר למצוא בצה"ל. אנחנו מפרסמים היום משהו כמו 40 ידיעות מדי שבוע בעיתון, שגם עומדות בסטנדרטים עיתונאיים והן גם חיוביות שעושות טוב לצה"ל. אני חושב שמצאנו את המינון הנכון, שמראה שאפשר לפרסם עיתון מעניין שהוא גם חיובי לצבא".
כלומר, עיתון מטעם.
"אנחנו רגילים לכינוי הזה. כשאני הייתי חייל קראו לו בחיבה 'פראבדה'. אני בטח לא אהיה זה שיטען ש'במחנה' הוא עיתון חופשי שפועל ללא מגבלות. מצד שני אנחנו גם לא עיתון שהצבא מורה לו מה לכתוב".
בגלי צה"ל כן מבקרים את הצבא בלי חשש. אתם לא.
"חוץ מזה שיש לנו את אותו מפקד, קצין חינוך ראשי, וחוץ מזה שמפקד גל"צ יצחק טוניק היה מפקד 'במחנה' כשאני הייתי חייל בו, אין שום מקום להשוואה בין שתי היחידות, לא בייעוד ולא בלויאליות לצבא. זה משהו ששונה לגמרי גם בגישה וגם בגודל. גל"צ גדולה פי שישה מ'במחנה'. יש לנו גם שיתופי פעולה אבל יעדים נפרדים".
מה דעתך על זה שדור המתגייסים הנוכחי עומד בסימן השתמטות?
"בזה אני מרגיש מגויס לחלוטין. אני חושב שאחת המטרות של 'במחנה' זה להסביר את ערך השירות למי שכבר נמצא בתוכו. אני לא חושב שאני צריך להראות לשיריונר שיושב בבסיס שלו בדרום תקוע, חבורת משתמטים מתל אביב שאומרים כמה כיף להם להסתובב בשינקין ולא להיות בצבא. אני כן צריך להסביר לו כמה טוב המקום בו הוא נמצא, ואיזה ערכים נוספים יש לזה. אנו מתעסקים בהשתמטות יותר במקומות של איך הצבא מבער את הנגע הזה. אז כן, אנחנו מגויסים למטרות שאנחנו מאמינים בהן, אבל אנחנו לא עיתון מטעם שמעבירים לו רשימה של מסרים מהפיקוד העליון".
זה כן מטעם, רק יותר יצירתי.
"נכון".
התחפשנו ל"לאשה"
מפתיע לגלות שרביב הוא אמנם אזרח עובד צה"ל, אבל הוא גם המפקד הראשון של 'במחנה' שגם שירת בו כחייל בסדיר, בין 88' ל-91', מינוי ראשון שצמח מתוך שורות העיתון והראשון בעל ניסיון בעריכה. בתקופתו המגזין זכה להד תקשורתי גדול בעקבות שער אחד, עליו התנוססה תמונתו של אל"מ במיל' אלי שרון, אוחז בדגל הגאווה ולצידו הכיתוב: "כך יצאתי מהארון". בעקבות אותו גליון נשמעו קריאות לסגירת העיתון."התחום לא היה טאבו", נזכר רביב. "גם קצין חינוך ראשי שהיה אחראי על העיתון לא קשר את המחשבות על סגירת העיתון לשער הזה, אלא דיברו איתנו על התנהלות כללית בבחירת השערים. ואני מסכים איתם בדיעבד, בתור מי שהיה אז עורך החלק המגזיני דאז".
אז אתה חש אשם.
"כן, אני מוצא הרבה צדק בדברים. היו אז כמה כתבות או שערים שהיו יחסית סנסציוניים. הייתי אז עורך צעיר, חדש יחסית ב'במחנה' והיום כמפקד העיתון, אני לא יודע אם הייתי מאשר נושאים כאלה".
אלו נושאים?
"'קוראים לי פנינה, אני סגן אלוף ואני מכורה לאלכוהול. או הפקות אופנה שעשינו. לקחנו חיילות שידגמנו אופנה אזרחית. התחפשנו ל'לאשה'. להגיד לך שזה משהו ש'במחנה' צריך לעשות אותו? בדיעבד, אחרי שבע שנים, כשאני מסתכל על זה גם אני מרגיש טיפה מובך מצהבהבות היתר שהיתה אז".
"במחנה" של רביב הבוגר הוא שבועון שלא דבק בו רבב. לפחות לא מבחינת צה"ל. מדי שבוע מתפרסמות בו חמש-שש כתבות מגזין ועשרות מדורים שצומצמו לנושאי צבא בלבד. מדורי אסטרולוגיה, רכב וכלכלה בוטלו, ומדור התרבות צומצם מאוד בהיקפו. בין המדורים: משאל בין חיילי סדיר עם שאלות כדוגמת "איך היית רוצה שתיראה הכומתה הצה"לת בעתיד?", "ד"ש מצולם" - מדור שמתאר הווי של יחידה צה"לית, ומדור בשם "בית שני" - הצצה למשרד צה"לי על יושביו.
"לכל יושב משרד יש הורים וחברים והם יקנו את העיתון. אנחנו מסתכלים פנימה, מאוד רוצים שאנשים יראו את עצמם בעיתון", מסביר רביב את הסיבה להתמקדות בהווי הצבאי.
"יש מדור שנקרא 'זזים' שהוא המדור הכי פופולרי בעיתון. זה מדור שתפקידו לדווח על מעברי תפקידים בצבא - מי קיבל דרגה ולאן הוא זז. אין את זה בשום מקום אחר. רק אם איזה אלוף מקבל דרגה מפרסמים את זה בתקשורת הרגילה, ואצלנו זה ברמת הרב סרן. זה הערך המוסף של 'במחנה'. אנשים אומרים לי שהם קוראים את העיתון וקודם הולכים ל'זזים'".
בשביל רכילות על מקום העבודה?
"זו לא רכילות".
ידיעות על מינויים.
"כן, כי 'במחנה' הוא במידה רבה המקומון של צה"ל. אני באתי מעולם המקומונים של 'ידיעות אחרונות'. כל מיני ידיעות על ליסינג לרכב של הצבא וענייני תשלום על נסיעה ברכבת - אלה ידיעות שהם לא יקראו בעיתונות הצבאית. שם אנחנו צריכים להיות".
כיצד מתקיים הביטאון הצבאי הזה, שנועד לספק ידיעות מעודדות לחייליו? בכוחות עצמו, מתברר. אם על תחנת הרדיו הצבאית מושמעים איומי סגירה חדשות לבקרים, באזור "במחנה" שקט לעת עתה. לא רק בגלל צייתנות אלא בעיקר הודות לעצמאות כלכלית. "'במחנה' מתנהל כיום כמשק כספי סגור. אני מממן את עצמי היום, באמצעות המנויים והמודעות", מסביר רביב.
עדיין מרחפת מעליו סכנת סגירה?
"74 שנה זה לא משהו שביום אחד אפשר לסגור אותו. זו מסורת אדירה. אם חיילים קוראים תכנים שעושים טוב לצבא, ואם 'במחנה' כמעט לא עולה כסף לצבא, למה לסגור?".
