החברה הישראלית על ספת הטיפול

שנתיים ימים חלפו מאז יצאה ישראל למלחמת לבנון השנייה. אחד מיעדיה היה השבתם של השבויים הביתה, אך הם עדיין לא עימנו. ההתלבטות הקשה באשר למחיר המעשי, העקרוני והמוסרי שאנו נדרשים לשלם עבור החזרתם, חיים או מתים, מטלטלת את החברה הישראלית כולה.

יצאנו למלחמה לאחר שמשנת 2000 התמודדנו עם חזית טרור מבית היוצר של אינתיפאדת אל-אקצה הפלסטינית. נחלצנו מהמלחמה לתוך גל עכור של ביקורת והלקאה עצמית: ספקות הוטלו ביכולת הצבא, בכושר הפיקוד של מפקדיו, בשיקול הדעת וביכולת ההנהגה של קברניטי המדינה.

לאחר שעשרות אלפים נעקרו מבתיהם במהלך ההתנתקות מעזה, נאלצו אלפי ישראלים לנטוש את בתיהם בצפון המופגז בטילים, ורבים בילו ימים ושבועות במקלטים. בשני המקרים חווינו כפרטים וכחברה פגיעה קשה בביטחון האישי, תחושה מרה של נטישה ואכזבה ממוסדות המדינה והיעדר הנהגה ראויה.

כל המצבים הללו התאפיינו בסיכון מוחשי לנו, ליקירנו ובמידה הולכת ומצטברת לחברה הישראלית ככלל. מונחים כמו טראומה ופוסט-טראומה הפכו למילים שגורות בלכסיקון הישראלי וגם אנו, העוסקים ברפואת הנפש, נדרשנו לתגובות הטראומטיות במצוקות ובחולי. כך במחקרים שערכנו מצאנו שכתשעה אחוזים מהישראלים סובלים מתסמונת פוסט טראומטית וכי במציאות המאיימת בישראל, שספגה אלפי אירועי טרור במהלך השנים, עם חשיפה אינטנסיבית בתקשורת ועם תחושת איום על הביטחון האישי והמשפחתי, אין צורך להיות מעורב ישירות באירוע טרור על מנת ללקות בפוסט טראומה.

בנוסף מצאנו כי במהלך שנות הטרור עלתה הפגיעות לטראומה בקרב עולים חדשים, אצל ערבים ישראלים ובקרב הפחות משכילים - קבוצות שהמכנה המשותף האפשרי לפגיעותם הינו מיעוט משאבי התמודדות ביחס לאחרים. הפער בין המרכז לפריפריה (בהשאלה) אינו מתחיל ונגמר אם כך רק בפערי שכר, אלא מתבטא גם במצוקה וביכולת העמידות הנפשית.

עם זאת נמצא בסקרים שונים, שגם בעקבות מלחמת לבנון השנייה רמת הפטריוטיות בקרב הישראלים לא ירדה וכשני שליש מהציבור היהודי רואים עצמם כפטריוטים (בדומה למצב בארה"ב ובחלק מאירופה). הם מבטאים זאת בעמדות כלפי החיים בארץ, באהבת המולדת ובמוכנות להלחם למענה.

במקביל נמצאה גם ירידה בולטת באמון הציבור במוסדות השלטון השונים, מה שעלול להצביע על שבר הולך וגדל בין היחס החיובי של הישראלים לחברה ולמדינה לעומת תפיסתם את הממסד השלטוני ובמיוחד את הקברניטים, כמי שאינם ראויים לאמונם. והנה דווקא בעת כזו צריכים המנהיגים לקבל שורה של החלטות חשובות ביותר מבחינת המשמעויות הביטחוניות והמוסריות לגבי החברה הישראלית.

לא מכבר נדרשה המועצה לביטחון לאומי להגדרת החוסן הלאומי (national resilience) כמרכיב תודעתי והתנהגותי המהווה חלק מהעוצמה הלאומית. בהקשר זה מעניינים במיוחד אותם מאפיינים ייחודיים בתודעה הקולקטיבית של החברה הישראלית שעשויים לתרום לחוסנה, אך גם לפגיעותה הטראומטית.

מרכיב בולט כזה בנרטיב היהודי הינו תפיסת האחר כאויב השואף להשמידנו, בבחינת "זכור את אשר עשה לך עמלק" ו-"שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". אין ספק שמיתוסים אלה ממקורותינו, עיצבו את הפסיכולוגיה הקולקטיבית שלנו כחברה חשדנית ומאוימת, הדרוכה כל העת למלחמה על קיומה.

אפשר לטעון שחוסנה של החברה הישראלית ניזון מהתחושה של מלחמת אין ברירה המתמשכת לנוכח איום קיומי, שההתלכדות מול האויב תורמת ללכידות הפנימית, מטשטשת קונפליקטים מובנים בחברה המעורבת שלנו ומאפשרת לנו להשליך את הרעות החולות על האויב החיצוני, וגם מפיקה מאיתנו כישרונות, יכולות ויצירתיות בלתי נדלים הטמונים בנו.

עם זאת, ההיצמדות לעמדה פסיכולוגית של מצור ("תסמונת מצדה") ולתפיסת הקורבן המאוים, מקבעת את התודעה שלנו באופן סטריאוטיפי ומקשה עלינו את הגמישות הנדרשת על מנת ליזום, לאתר ולהגיב להזדמנויות של אופק אחר באזורינו. מודעות לתהליכים אלה הינה חיונית לצורך הדיאלוג בחברה הישראלית ולניווט דרכה במים הסוערים של המלחמות הקיומיות הנכפות עלינו.

כפי שבהיבט של ההתמודדות האישית, הגורם המרתק ביותר מבחינת יכולתו של האדם לשרוד במצבים קשים, להתמודד ולנצח הינו הכוח המרפא של מציאת משמעות ופשר לחיים, כך ברמה הלאומית אנו מצפים מההנהגה שתדע לזהות ואף לייצר ולהציב בפנינו חזון עם אופק של תקווה. תקווה שתתן פשר לסבל, כמו גם שאר רוח וכוח להמשיך ולחתור לעתיד טוב יותר.

פרופ' אבי בלייך, פסיכיאטר, הפקולטה לרפואה אוניברסיטת תל אביב. מנהל בית חולים לב השרון. יו"ר ועדת היגוי מקצועית בנט"ל.