הצצה: כיצד נראים הקולות בראשם של נפגעי נפש

שחקן שעומד על במה חושף את עצמו בפני הקהל. פגוע נפש שעומד על במה, ומציג את הקולות שהתרוצצו לו בראש בזמן המחלה, עושה הרבה יותר; הוא גם מתייצב פנים אל פנים אל מול הסטיגמה שמדביק הציבור לאנשים כמותו, המתמודדים עם פגיעה נפשית ומנסים להחלים ממנה ולהשתקם. "זה הרבה יותר מורכב מלבוא ולומר 'אני הלום קרב או יש לי סרטן או אני קטוע רגע'", מסבירה מנכ"ל עמותת "אנוש", הילה הדס. לאנשים האלה יש, לדבריה, אומץ בלתי רגיל. "צריך להסיר את הכובע בפניהם".

שתי קבוצות תיאטרון קהילתי בהן משחקים מתמודדים עם פגיעה נפשית, החליטו לעמוד באומץ על במה, ולהציג בפני קהל קטעים שכתבו וביימו בעצמם. הקטעים מבוססים כולם על חוויותיהם שלהם מתקופת המחלה, האישפוז והשיקום. "הם מדברים על הדברים שהם הרגישו, אלה דברים שאולי לא יכלו להגיד פנים אל פנים לאנשים שסביבם", אומרת נטלי אמרגי, מתנדבת ומשתתפת באחת ההצגות.

הקבוצה האחת היא של שחקני "תיאטרון אנושי" הפועל מזה כשלוש שנים במסגרת סניף עמותת "אנוש" בעפולה. בשבוע שעבר, בקיבוץ מזרע, התקיימה הבכורה של ההצגה שלהם "הקולות". שחקני הקבוצה הם ברובם אנשים המתמודדים עם פגיעה נפשית, ויחד עימם מופיעים גם סטודנטים ומתנדבים מהקהילה.

המשחק מאפשר להם, לדבריהם, לחשוף את הקולות הפנימיים, הסודיים, של מחלת הנפש. אלה הם קולות שנשמעו רק בראשם בזמן המחלה, אבל גם קולות הקושי של ההתמודדות היומיומית עם התדמית של החברה. השחקנים מספרים על תהליך השיקום הארוך, ועל התקווה שלהם לחזור ולהשתלב בחברה הבריאה, שאך לפני רגע היו חלק ממנה. "השאיפה הגדולה ביותר מבחינתי, היא להכניס את ההצגה לסל תרבות במשרד החינוך", אמרה הילה הדס, מ"אנוש", בערב הבכורה.

"היום תפגשו את הגיבורים האמיתיים של החיים, ולא רק את המתמודדים באומץ, אלא גם את בני משפחותיהם, שגם הם חיים את המחלה ומתמודדים איתה - יום יום, שעה שעה, במחיר משפחתי, חברתי וכלכלי", אמרה טרם ההצגה, מירה פרבשטיין, מנהלת סניף "אנוש" בעפולה. "היום תפגשו את חומות החברה, שלא תמיד פותחת את שעריה, היום תפגשו את המטפלים, שגם הם לעיתים חסרי אונים. אבל לצד השקיפות הכואבת, אתם תגלו את האמונה העזה במסר התקווה".

"כשהם יעלו על הבמה, לא תדעו מי הוא השחקן הסובל מפגיעה נפשית, ומיהו המתנדב. התמהיל המיוחד הזה, הוא בעצם המסר שלנו אליכם - שהמתמודדים עם פגיעה נפשית הם חלק מהחברה, והם יכולים להשתלב בחברה ככל בני האדם האחרים".

"בין החלום הטוב לחלום הרע"

בירושלים פועלת הקבוצה האחרת. ללא תמיכה של עמותה גדולה וללא נסיון של ממש, הגו שני סטודנטים לעבודה סוציאלית, ליאת סבטו ודני ז'רז'בסקי, את הרעיון לגיבוש קבוצת תיאטרון מקרב המטופלים שלהם בתחנה לבריאות הנפש בקריית יובל בבירה. בשיתוף עם פרויקט "חלונות", תכנית להעשרת פעילות הפנאי של מתמודדים עם משבר או מצוקה נפשית, החלה ההצגה לקרום עוד וגידים.

ההצגה "מהאחות רחלי לאוטו בנטלי" מתמקדת בפער שבין "חלום טוב" ל-"חלום רע". עבור מי שמתמודד עם פגיעה נפשית, "חלום טוב" הוא מצב בו החברה מקבלת אותו על מגבלותיו, ומאפשרת לו לממש את שאיפותיו ותקוותיו; "חלום רע" ממחיש את הקשיים, הבעיות, וההתמודדויות של הסובל או החולה עם הסטיגמה החברתית שמודבקת לו. בהצגה מעלים על הבמה מטופלי התחנה קטעים אוטוביוגרפיים מחייהם. לאחרונה, בתום שלושה חודשי כתיבה, בימוי עצמי ותרגול, התקיים ערב הבכורה ב"תיאטרון החניון" שבאוניברסיטה העברית.

ב"חלום הטוב" מקבלת אחת השחקניות, למרות האישפוז, רישיון נהיגה ללא בעיות. בהמשך, שניים מהשחקנים מוצאים עצמם נוסעים במכוניות פאר, מתלבטים ביניהם מי מהם ירכוש את חברת התרופות "טבע". תופעות הלוואי של התרופות עובדות הפוך - השחקנים קמים מיד בבוקר, לא מאחרים לשום מקום, והתרופות אפילו גורמות לאחת מהם לגזרה חטובה במיוחד.

בהמשך מוצגת פגישה בין זוג - הוא גבר "רגיל" והיא אישה "מיוחדת". הם נפגשים בבית קפה ביוזמתה, והשיחה היא למעשה שיחת פרידה. האישה - "חכמה, יפה, מיוחדת ומאשפזת", נפרדת מהבחור כי הוא "רגיל". החלום הטוב מסתיים בריקוד לצלילי השיר "אשליות" של נסים סרוסי. ואז מגיע "החלום הרע".

אחת המשתתפות, שחקנית עבר במקרה, העלתה על הבמה מונולוג אוטוביוגרפי, המתאר כיצד התעוררה בוקר אחד עם "פסוקים מהתנ"ך בראש", והאמינה שהיא המשיח. 

"חשיפה מסוג כזה מצריכה המון אומץ", מספרת סבטו. "עבדנו הרבה על הגבולות - מה כדאי ונכון להוציא ולחשוף, ומה עדיף להשאיר בגבולות הפרטי", מוסיף ז'רז'בסקי. השחקנים מצידם, הסכימו להיחשף ולדבר. הם הבהירו שלצד ההתמודדויות  עם מציאת עבודה, קבלה ללימודים והסתגלות חזרה לשיגרה, הקושי העיקרי הוא ההתמודדות עם הסטיגמה שהחברה יצרה להם.

• לעבודה בהתנדבות עם נפגעי נפש לחצו כאן