64% חמצן

חמישי, 20:00. אמפי־פארק רעננה. "בלונדי? זה לא טראש?", "את לא מפחדת לראות זקנה רוקדת?", "לא נורא לח ברעננה?", אלה מקצת התגובות שנאספו בעקבות אחת ההחלטות הטובות שעשיתי. קנאה טהורה כמובן. מבחינתי, לא היה מצב לפספס את דבי הארי, בת 64 או 103, זה ממש לא משנה. ואני לא היחידה - הקהל מילא את אמפי־פארק רעננה, כולל סלבז ממנעד מפתיע: החל בנינט והסטייליסט הצמוד, דרך יזהר אשדות ובנו הצעיר, רון קאופמן וכלה בדנה דבורין ובעלה הרוקר.

מעלפת. בלונדי בטרלול (צילום: יניב סופר)

מאגניבה. נינט נכונה (צילום: יניב סופר)

הורסת. דנה כוסית (צילום: יניב סופר)

שוב אוכל? רון, האישה והפחמימה (צילום: יריב סופר)

אחרי חימום מחשמל של הסטרלגלרז, בלונדי עלו על הבמה, ואת הריגוש אפשר היה לחוש עד צומת מורשה. להקת הפאנק הרך מהאייטיז חוגגת 30 שנה לאלבומם "parallel lines" והם מבצעים את האלבום כולו בלי לקמץ בלהיטים ולהעמיס על הקהל יותר מדי חומר חדש. הארי נראית ונשמעת מדהים, נטולת ידיות אהבה או קמטים, וחמושה באותה קוליות גנטית, שמונעת ממנה להתלהב אך לא מורידה גרם מההתלהבות כלפיה. אמת, מלבד "מריה", להיט הקאמבק של העשור הקודם, בלונדי לא התפתחה מאז אמצע האייטיז, וכל שאפשר לקבל מהם הינו אירוע נוסטלגי. אבל במקום לנסח על זה תובנות עמוקות ולקשור את זה להופעות באמת עצובות שהגיעו לכאן, כמו של פליט מודרן טוקינג או אייר סופליי - עדיף היה לתת לגוף לקפוץ באופן בלתי נשלט עם "call me", שכמובן חתם את המופע, ולהבין שעם עבר כל כך מרהיב, קשה להאשים אותם שהם נחים על זריו.