תושב חיפה בן 36, שהואשם בביצוע מעשים מגונים בבתו החורגת כשזו היתה בת עשר, זוכה היום (א') בבית משפט המחוזי בעיר, מפני שעדות הילדה "זוהמה" - כלומר הושפעה מדברים שאמרו לה בני משפחתה ואנשים נוספים. השופטים קבעו בהכרעת הדין כי מדובר במילה מול מילה והסבירו שלכן קיים קושי של ממש "לקבל את גרסת הילדה כמו שהיא כבסיס להרשעת הנאשם". השופטים ציינו כי בגרסתה של הילדה נמצאו סתירות ותמיהות רבות.
תחילתה של הפרשה בחודש נובמבר 2005, אז הגישה אמהּ של הילדה, שהייתה בהליכי גירושין מהנאשם, תלונה לפיה הוא ביצע מעשים מגונים בילדה. היא טענה כי ארבעה חודשים קודם לכן מצאה שלושה דפי יומן בפח האשפה "מהם למדה כי הנאשם פגע מינית בבתה".
במקביל, הגיש הנאשם מספר תלונות במשטרה כנגד האם וטען כי היא איימה עליו שאם לא יוותר על חלקו ברכושם המשותף, היא תגיש נגדו תלונה ותטען כי ביצע מעשים מגונים בילדה.
שנתיים לאחר הגשת התלונה הוגש נגד האיש כתב אישום, בו נטען כי במספר הזדמנויות במסווה של עיסוי נגע באיבר מינה של הילדה וביצע בה מעשים מגונים. בתום דיון ממושך קבעו השופטים - אב בית הדין יוסף אלרון והשופטים רון סוקול ומנחם רניאל - כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק ממספר סיבות.
הסיבה הראשונה היא חשש ל"זיהום" החקירה. לדברי השופטים, עברו כחמישה חודשים מאז שהאם גילתה את דבר המעשים המגונים שבוצעו בבת לכאורה ועד שעידכנה בכך את העובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה. "במהלך פרק הזמן התייעצה האם עם עובדות סוציאליות רבות וכן קיימה שיחות והתייעצויות שונות בתוך המשפחה, אליהן אף נחשפה הילדה. הילדה היתה במרכזן של אותן שיחות והתייעצויות... גרסתה נתקבלה בתחילה בספקנות רבה והתקיימו עימה מספר שיחות בהן נטלו חלק בני המשפחה... אשר ביקשו לעמוד ולאמוד את גרסתה".
השופטים קבעו כי בנסיבות האמורות מתעורר חשד של ממש ל"זיהום" חקירתה של הילדה וכי יש "בחשש להשפעה הזרה על הנאמר בחקירתה...כדי לפגוע באמיתות גרסתה". השופטים קבעו עוד כי עדותן של הילדה ואמה הן "עדויות כבושות" כי המעשים בוצעו שנתיים לפני הגשת התלונה והאם המתינה עוד חמישה חודשים לאחר שנודע לה על המעשה.
אם לא די בכך, קבעו השופטים כי העובדת הסוציאלית שטיפלה במשפחה פעלה ללא הכשרה מקצועית, ובעבודתה נפלו פגמים ולכן לא היה ניתן לסמוך על עדותה. בנוסף הם קבעו כי חקירת הילדה על ידי חוקרת הילדים לקתה אף היא בחסר.
לדוגמה ציינו השופטים כי הדיווחים והרישומים שניהלה העובדת הסוציאלית, אשר נועדו לתעד את המפגשים המשפחתיים עם הילדה, בוצעו רק אחת למספר שבועות ולא בזמן אמת. "ההתרשמות כללה סיכום של מספר מפגשים, מן הסתם כפי שזכרה את תוכנם באותו מועד מאוחר", כתבו השופטים.
השופט אלרון, שכתב את הכרעת הדין, קבע כי לא מצא פגם במידת האמון שניתן לייחס לעדותו של הנאשם.
