סדין אדום
באלבום האדום של וויזר, מנסה רביעיית הרוק לייצר היפ הופ. זה לא עובד. גיא חג'ג' חושב שהמדובר באוסף אקראי של שירים חצי אפוים שמעליב את קודמיו
Weezer היא להקה נהדרת שמעולם לא המציאה שום דבר חדש. מאידך, היא שיכללה לדרגת אמנות את החנון-רוק: שירים שנונים על לוזרים חביבים. לא מזיק שהרביעייה בעצמה נראית כאילו היא משחקת מבוכים ודרקונים בין ההופעות. הסולן ריברס קואומו הוא יוצר מבריק, שניחן בכישרון ליצירת יהלומי רוק ופאוור-פופ קצרים, קליטים וכובשים; במיומנות להעמיק את השירים בשכבות של הקשרים ואזכורים מתרבות הפופ (ומעבר לה); בחוש הומור שמקשט הכל מלמעלה כמו אבקת סוכר ובלב גדול ורגשני שפועם מאחורי שיריו הטובים ביותר.
אלבומם השישי של וויזר, שכמו שני אלבומים נוספים שלה נקרא פשוט "Weezer" (ומכונה "האלבום האדום" על שום צבע עטיפתו) מעז להתרחק מכמה מהמאפיינים הקבועים של הלהקה (הפופ מהפיפטיז, למשל, נוכח כאן רק בשיר אחד) ומנגד להתקרב בצורה כמעט מסוכנת להומור סתמי ונטול רגש ולתרבות אמריקאית שחורה. היא מסוכנת, לא כי היא רעה לכשעצמה, חלילה: היפ הופ דה השיט. הבעיה היא שקואומו הוא גאון ביצירת פופ ורוק וג'יי-זי הוא גאון בהיפ הופ, וקואומו הוא לא ג'י-זי.
מתאים למישהו משחק של מבוכים ודרקונים? וויזר
פעמים רבות בעבר אפשר היה לחוש בהערצה, אפילו בקנאה, של קואומו בראפרים. הוא השתמש ביד רחבה - ועם הרבה הומור עצמי - בסלנג, גישה ואזכורים ששאולים מההיפ הופ ואף ציטט ישירות מאמנים כמו פאבליק אנמי, לפעמים כאנטיתזה משעשעת לחנוניות הלבנבנה ולסנטימנטליות שלו (דבר שכמובן רק העצים את אותה חנוניות ורגשנות).
באלבום האדום הוא הרחיק לכת. שירים רבים באלבום נשמעים כמו היפ-הופ שמנגנת רביעיית רוק. טקסטים שלמים נשמעים כמו חרוזי ראפ כושלים, וב-"Everybody Get Dangerous" אפשר לשמוע אפילו סקראצ'ים (אמיתיים וגם מדומים על ידי הגיטרה). זה מביך, וגם כפרודיה על היפ הופ זה לא ממש תופס. אמנם המפיק ריק רובין, שחיבר לראשונה בין היפ-הופ לרוק, נמצא לצדו אבל ריברס קואומו, כמו ג'סטין טימברלייק, פשוט אינו שחור. זה לא עניין של צבע אלא של גרוב.
הוא לא ממש ג'יי-זי. קואומו (ראשון משמאל) ולהקת וויזר
וזה לא נגמר בWigger-יות. "Heart Songs" מנסה בכל כוחו להיות בלדה מרגשת. למרות שהוא שיר אהבה נוסטלגי למוזיקה, הפעם כמות האזכורים הפופיים מעייפת, הלחן אנמי והשיר נותר בעיקר ריק ומגוחך. אבל שיא הגיחוך הוא "The Greatest Man That Ever Lived", אפוס שאפתני על עלייתו של כוכב רוק. הוא נפתח בקטע ראפ חלוש דמוי סייפרס-היל ומשם מדלג בגמלוניות לדיסטורשן מטאלי קשוח, לשירת פלסטו רגשנית, למקהלה, לפאנק רוק, למונולוג תיאטרלי, לא-קפלה ולאן לא, בעצם – הוא מתפזר לכל עבר ובדרך גם משנה את מקצבו חצי תריסר פעמים.
בסיסט הלהקה קבע כי השיר הזה הוא "יצירת מופת שכוללת עשרה סגנונות שונים סביב נושא אחד". למרבה הצער, הוא טועה מרה. הבלגן הזה לא עובד אפילו כמערכון, והיה צריך להישאר בגדר שיעור
בטעם רע (או טוב מכך: כרעיון לא ממומש). גם בסיסט וגיטריסט הלהקה זוכים לתת קולם בשני שירים שכתבו בעצמם, הם ועושים זאת בבינוניות מעוררת השתאות.
נחמה פורתא אפשר למצוא בשיר הפותח, "Troublemaker", טקסט בינוני שמצופה בריף גיטרה ממכר ובסינגל המגה-מצליח "Pork And Beans", קלאסיקה וויזרית מיידית. חדירתו של השיר ללב המיינסטרים הוחלקה בזכות קליפ מבריק של עשרות כוכבי יוטיוב, שכצפוי הפך ללהיט אינטרנט מטורף (עשרה מיליון צפיות נכון לרגע זה). כמילות השיר עצמו, הוא הפך לשיר קליט שכולם אוהבים לרקוד לצליליו, אבל גם ללהיט הזה חסרים הלב והנשמה שגרמו ללהיטי עבר כמו "Buddy Holly", "Island In The Sun" ו-"El Scorcho" לעבוד.
Weezer האדום הוא אוסף אקראי למדי של שירי פופ חצי אפוים, ואחרי אלבומים מעולים כמו האלבום הכחול והאלבום הירוק, הוא כמעט מעליב. הבלדה המסיימת כה מוגזמת ומאולצת, שלא נותר אלא לשלוף את הדיסק באבחה מהמערכת, לדחוף פנימה במהירות המירבית את אלבום המופת של וויזר מ-1996, Pinkerton, ולהיאנח בהנאה והקלה. הדבר הטוב ביותר שנותר מהאלבום האדום, למרבה הצער, הוא קליפ מבריק אחד.
וויזר, האלבום האדום, DGC/הליקון
