| |
חיזבאללה קורא אותנו כספר הפתוח
רק עם חדור אידיאולוגיה יכול לשרוד במזרח התיכון. בינתיים, אויבינו רואים מולם עם היסטרי, שבמו פיו מעלה מחיר כל עסקה לגובה בלתי אפשרי
במדינת הסמרטוטים / רעש מהומה
ממשלה של מושחתים / עומדת ערומה
למרות כל הכשלונות / בשלום ובמלחמה
שטיקים, טריקים, מעטפות / בושה, חרפה וכלימה
ובראש כולם עומד / אהוד א' המפחד
מחפש לחיצת יד / ומקבל ציחקוק בצד
וכך כולנו גם נראים / רכרוכים ונכלולים
סושי, סרט וכריכים / וחיזבאללה צוהלים
איך ניצחו את ישראל / המעצמה האזורית
שיודעת אך פוחדת / לטפל בטרוריסט
התקשורת כבר ניצחה / את העם והשרים
עם אג'נדה חזקה / יותר מכל הסמרטוטים
פראפרזה זו על שירו הקלאסי של א. אמיתן "במדינת הגמדים" עולה בראשי בכל פעם מחדש כשאני שומע ורואה איך רואים אותנו אויבינו. הם קוראים אותנו, שומעים אותנו ומבינים אותנו יותר ממה שאנחנו מבינים את תהליך החיסול העצמי שאנחנו מבצעים במו ידינו.
אויבינו רואים מולם עם היסטרי, רגשני, בכייני, מושחת, נהנתני, רכושני, מתירני, אינדיווידואליסטי, עם של חטוף ואכול, חסר שורשים היסטוריים, חסר אידיאולוגיה, ערום מערכים, נעדר תחושת סולידריות, רוצה הכל עכשיו ומוכן לשלם כל מחיר מבלי להביא בחשבון את התוצאות של התנהגותו המופקרת.
יריבינו רואים תקשורת שתפסה צד, השקיעה שעות שידור ללא קץ ודפי עיתון ללא גבול כדי לייצר מלודרמה תקשורתית מדמעה של רעייה ומאנחה של אם, וכך יצרה דעת קהל עם תחושה שראוי לשלם כל מחיר עבור הישג מיידי. מי מינה את אנשי התקשורת לקבוע כך את סדרי העדיפות הלאומית? מי קבע שראוי להחזיר שני חללים תמורת רוצח חי? מישהו בתקשורת חשב על ההשלכות לעתיד של הלחץ שהתקשורת הפעילה על ממשלת הסמרטוטים?
כל מי שמכיר את הבסיס הפשוט ביותר של עסקאות במזרח התיכון יודע היטב שברגע שצד לעסקה מראה שהוא לחוץ, תג המחיר עולה, וככל שהלחץ גדול יותר כך המחיר גדול יותר. ההתנהגות התקשורתית והציבורית שלנו בכל ההתנהלות שלנו מול אויבינו – אלה שבלבנון, אלה שבסוריה ואלה שברצועת עזה – מראה להם שככל שהם ילחצו יותר כך אנחנו נהיה מוכנים לשלם יותר עבור הקלת הלחץ, בין אם זה לחץ של טילים ובין אם זה לחץ פסיכולוגי. הפאניקה התקשורתית והציבורית שלנו יצרה מצב שאנו במו פינו מעלים את מחיר כל עסקה לגובה שאנחנו לא יכולים לעמוד בו.
כך היא ההתנהלות האווילית שלנו מול חמאס בעזה, מול חיזבאללה בלבנון ומול סוריה, שכן בכל יום אנחנו שומעים בתקשורת את "חכמי ציון" מדקלמים כמו תוכי את המנטרה: "כולם יודעים מה הוא מחיר הפסקת האש / החזרת החטופים / השלום עם סוריה", וכאשר אויבינו שומעים זאת, למה שידרשו פחות ממה שאותו טיפש אומר ש"כולם יודעים"?
חוץ מזה, השעון שלנו שונה מזה של אויבינו: אצלנו ממשלה ממוצעת מכהנת שלוש שנים, ולכן אם היא רוצה להספיק משהו היא צריכה לפעול מתוך לחץ שהצד השני קולט אותו במהרה.
המוסלמים, בעקבות הקוראן, מאמינים ש"אללה מע אלצאברין" – אללה הוא עם בעלי הסבלנות, וסבלנות כאן היא בשני מישורים: מישור הזמן ומישור הסבל. אללה עוזר למי שדרכו אינה אצה לו והוא ממתין בסבלנות להתגשמות מאוויו, ובנוסף לכך הוא מוכן לסבול בסבלנות את הסבל הכרוך במאבק ובציפיה לניצחון שיגיע, אינשאללה. נסראללה עשה לכולם בית ספר, ובגדול.
עם שאין לו סבלנות, שרוצה את הכל עכשיו ושאין לו יכולת לסבול את כאבי הישיבה בסביבה הענייה, העשוקה, הרעבה, הצמאה, החולה, השסועה והקיצונית המקיפה אותנו, אין לו יכולת לשרוד במזרח התיכון הכל כך ישן, שבו השיעים עדיין נלחמים על השלטון באיסלאם 1,400 שנים לאחר שהוא נלקח מהם, ושבו עדיין מושגים כמו דמוקרטיה, זכויות אדם, זכויות מיעוטים, חירות נשים, חופש דת וחופש מדת, הם חלום רחוק, רחוק הרבה יותר מקוצר הנשימה שלנו.
רק עם חדור אידיאולוגיה, בעל תחושת שליחות וביטחון בצדקת דרכו, חש שהוא חלק מתהליך היסטורי, מוכן לסבול ולשלם את מחיר השרידות בדם, ביזע ובדמעות, רק עם כזה יכול לשרוד במזרח התיכון. האזור הזה הוא לא מקום לסמרטוטים פוסט יהודיים שהם בהכרח, במוקדם או במאוחר, גם פוסט ציונים.
ד"ר מרדכי קידר, המחלקה לערבית, ומרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן
|
