שנתיים ליוותה אומה שלמה את שתי המשפחות. כל אחד ואחת מקרוביהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב נחשפו, נאבקו והתנחלו עמוק בלבבות של כולנו. מטקס לטקס, ממדינה למדינה ולבסוף גם משר לשר הם רצו, נפגשו עם מנהיגי עולם והפצירו: החזירו את הבנים הביתה. היום הסתיימה הציפייה מורטת העצבים בבשורה מרה.
מה אפשר לומר להורים השכולים, כדי להקל במעט על כאבם? מה נגיד לקרנית גולדווסר, שכל-כך רצתה להעביר עוד חג אחד עם יקירה? השתמשו במנגנון התגובות, ושילחו להם מסר.
ממשפחת קריאף מראש העין, כותבת אחת המגיבות: "ערב לאחר חטיפתם של אהוד ואלדד עמדתי אני מתחת לחופה. באותו ערב ,לפני שהחל טקס הקידושין שלי , 24 שעות לאחר לקיחתם, התפללו כל הנוכחים באירוע
לחזרתם חיים ובריאים של אהוד ואלדד... מאותו ערב ואילך, לא הפסקתי לרגע לחשוב על קרנית.
"לעולם יהיו מעורבים יום נישואיי עם יום אסונה. גם היא כלה כמוני. גם היא אשה אוהבת. גם היא נשבעה אל מול האל לאהוב את האיש שלה לעד... שבוע לאחר נישואיי נקרא בעלי הטרי בצו 8 לאותה מלחמה נטולת השגים. המוות היכה בחברינו וקרוביהם של יקירנו. אבל לרגע אחד לא עמד הספק: למען השבת החטופים נעמוד איתנים..."
ניכר כי קרנית גולדווסר הצליחה לכבוש במיוחד את לב העם בהתנהלותה. שני כהן ממצליח כתבה לה: "קרנית , לא פעם הקשבתי לדברייך בטלויזיה וחזרתי ושאלתי את עצמי מאיפה את מצליחה לשאוב את הכוחות.בשלב מסויים מעבר להזדהות הלאומית ייחלתי אני לחזרתם של הבנים מתוך הזדהות אישית עם כאבך, עם מאמצייך הבלתי נלאים עם ייעדך שהיה אז בלתי מושג. קרנית היי חזקה, גם ברגעים קשים אלו".
יאיר ממודיעין פנה למשפחות וכתב: "אין בפי מילים שיכולות לנחם. אין בפי מילים שיכולות להרגיע. עשיתם ימים כלילות ולא חסכתם מאמץ ולא איבדתם תיקווה. מי ייתן ולא תדעו יותר צער שלא תדעו כאב שולח לכם את כל האהבה שבעולם ובליבי אני איתכם".
עדי ו. מרמת גן כתבה: "אני לא מכירה אתכם, ולא את בניכם שהפכו לסמל. אבל העסקה הזו הפכה את עולמי. מהרגע שהתעוררתי עקבתי אחרי החדשות במתח רב ובהתרגשות כדי לדעת מה קורה עם הבנים ולשמוע האם הם חוזרים בריאים ושלמים.
"אני לא מכירה אתכם אבל אני לא יכולה לעצור את הדמעות והכאב שהגיעו כאשר שמעתי את הידיעה המרה... רציתי שתדעו שיש מי שחולק את כאבכם איתכם. מי ייתן ולא תדעו עוד צער לעולם ותמצאו את הדרך לכבד את זכרם של יקיריכם ועדיין להמשיך הלאה. תהיו חזקים".
"אוהבים אתכם ודומעים אתכם", כתבה בפשטות מיכל מרמן גן. "אבלכם הוא אבל של מדינה שלמה שקיוותה כל כך. אודי ואלדד שנשלחו בשם כולנו ונהרגו בשביל הילדים שלי, בשביל הילדים של כולנו. עצוב לי בשבילכם ובשבילנו. אוהבים".
גידי ויסגלס סיפר בתגובתו: "פעמיים בחיים בכיתי על אנשים שלא הכרתי: ביום שבגין נפטר והיום כשראיתי את תמונת הארונות. מילים לא ינחמו!! הכעס וההשפלה שאני מרגיש בכך שעכבר מאורות מכתיב ומסובב על האצבע אותנו, מעצמה גרעינית, פשוט לא נתפס. מאחל לכם שלעולם!! לא תדעו יותר צער, וקרנית, אין פשוט מילים לתאר את עוצמות הנפש שלך. אדליק היום שני נרות וליבי אתכם".
י.ז. מרמת גן ליווה או ליוותה את התנחומים בסיפור קשה משלהם. "אנו משתתפים בצערכם הרב, ואין מילים לתאר עד כמה. אולם מצד שני אנו בתוך חדרי לבנו מלאים גם בקנאה. אחינו נעדר מזה שנים רבות מספור ואין יודע מה קרה. אנא הודו לבורא העולם על החזרת הבנים האהובים והיקרים. לפחות ממחר יהיה לכם את מה לבקר, לנו גם זאת אין ואין יודע אם יהיה. שמכאן והלאה יהיה לכם רק טוב. אמן".
גיל דיקמן, בן 16 מתל אביב, כתב: "עצוב לי כאילו קרוב משפחה שלי מת, אבל לך תסביר... אני רק בן 16, אבל די ברור שגם בתקופת השירות שלי יהיו קרבות וחטיפות, ואירוע כזה, עם כל העצב,
רק מחזק את התחושה שגם מי שאינו בעד תקיפת אויבנו או נקיטה בדרך אלימה כלשהי, צריך להתגייס לצבא בכדי לתרום ולעזור למדינה.
משפחות החללים, ליבי אתכם בכל רגע".
גם יוסי מהמרכז סיפר שהוא בן 16, וכתב: "כשראיתי את הזעקה של המשפחות וכשחשבתי עליכם קרנית מיקי וכל האנשים שהיו קשורים לאנשים הנפלאים שאיבדנו בכיתי, כשנשבר לי הלב מעצב... ואומנם לא חוויתי כאב בסדר גודל שכזה מעודי, ולא ידעתי מהו צבא. אך אהבה בסדר גודל שכזה הייתי לי הזכות לחוות היום. הלוואי שלא תדעו עוד צער, ותחזיקו מעמד בזמנים קשים אלו וגם לאחר מכן".
