גם יפה וגם רופא

לאקאן. כולם פה בעניין לאקאן. אוהבים מילים ומשמעויות, לדבר הרבה יותר מאשר לשתוק, גם כשאין על מה ולא צריך. אבל עם כל הכבוד ללאקאן, השבוע דווקא פרויד היה בטח מבסוט להשקיף עלינו מלמעלה.

בת רבע לארבע, כולה ביישנות ונימוסים טובים, מרסי ובונז'ור ושאלות קשות על מצב האדם, היקום ותהיות בלשניות מנומקות. יום אחד נפל דבר. הילדה מאוהבת. מושא אהבתה היא מילה אחת ומיוחדת, יומיומית וזמינה, שלא במיוחד נאה לדפוס אבל מתחרזת עם טאקי. את המילה דנן היא משלבת לפחות פעמיים במשפט, כמו היתה "כזה" של שנות השמונים, "כאילו" של שנות התשעים או "הזוי" של ימינו. זיק של שובבות ניצת בעיניה כשהיא מנסה את המילה הזאת בשתי השפות ובתפקידים לשוניים משתנים – נושא, נשוא, מושא, תואר הפועל.

אני משתדלת לא להיבהל או להיות נבוכה, רק קובעת כמה כללים: לא ליד השולחן בבקשה ולא לקרוא ככה לאנשים. אבל מה כל הכיף? היא נהנית בעיקר מהדיבור בציבור, ושוב אני בונה על בועת הזרות שעוטפת אותנו, אולי הצרפתי הממוצע יחשוב שהמילה ההיא שהיא נהנית לחזור עליה כל כך הרבה, משמעותה בעברית "תודה", "שאנטי", או "האחרון מכבה את האור".

רופא וג'ינסים בסמיכות מפתיעה

כבר הרבה זמן שכואבת לה הבטן, היא מספרת, אבל זה לא נורא, היא מרגיעה אותנו ואת הרופאה שמקבלת שני בתים מאיתנו, רופאה ותיקה, שלא מדברת מילה אנגלית ומתמרמרת כשילדים מעיזים לבכות אצלה בקליניקה. ניסינו להפסיק לה את צריכת החלב, מה שזעזע כאן את אמות הסיפים, כי צריך אישור מיוחד כדי למנוע מהילדה את נתח הגבינה שלה בארוחת הצהריים, אבל גם זה לא עזר.

הדרך הכי טובה להתמודד עם כאב ראש, היא, כידוע, לחטוף מכה איומה ברגל, וזה בדיוק מה שעשתה ילדת הפלא: התחילה להשתעל. כן, אני יודעת לזהות דלקת ריאות כשאני שומעת אותה מתקרבת.

הפעם, עם כאב הבטן המתון והקבוע ודלקת הריאות בהתהוות, כבר הלכנו לרופא אחר, בכיר, דובר אנגלית רהוטה. השיעולים הלחים והכבדים נשמעים הרבה יותר טוב בחצר הפנימית היפהפייה שבו ממוקמת לשכתו של הד"ר במארה, מטר מרחוב סבינייה מרובה החנויות המצוינות. אצל הד"ר יש תור ארוך של הורים אנגלוסקסיים, כך שבאמתחתנו זמן פנוי וחנויות יפהפיות במחירים צונחים, וחצר עם עץ עצום שמגדל אזני פיל, כלומר עלים, אבל באמת אזני פיל.

אחרי כל אלה אנחנו פוגשות רופא מקסים ומעמיק, ויוצאות עם אבחנה של ברונכיט, שמרים להרגעת הבטן, תרופה הומאופתית להפחתת השיעול ואנטיביוטיקה בהיכון; זה כשלעצמו מעשה אנרכיסטי במונחים של רופאי משפחה צרפתיים, שנוהגים לרשום אנטיביוטיקה על כל חשד בצינון מתפתח. איזו הקלה.

אני כמעט שרה לי בדרך למטרו. ד"ר ביטון אמנם נפרד ממני בחום לפני יציאתו לוואקאנס של חודש וחצי, אבל עצם קיומו העקרוני מרגיע אותי, שלא לדבר על הסמיכות המפתיעה של הקליניקה שלו ל"לופט", שהג'ינסים המצוינים שלה עלו בעונתם יותר ממאה, כך לחש לי המוכר, אבל בשבוע הבא יירדו לשלושים וחמישה יורו האחד. וכששתינו יורדות למטרו, עטופות בהמולת ליל הקיץ המוקדם של תיירים מאושרים בפריז, היא חוזרת לחזור על המילה האסורה האהובה עליה, בלולאות של שירים וריקודים סביב הנושא.

רק לא אפנדיציט

אפנדיציט. בבקשה, רק שזה לא יהיה אפנדיציט. היא קמה בלילה בבכי נוראי, שלא הצליחה להפסיק, מתקפלת וצועקת ובוכה. הספרים שלי, כולל המֶרק האדום של האובססיות הרפואיות, ארוזים בארגזים בישראל, וחברה מקריאה לי בטלפון שורה של תסמינים, שכמובן אנחנו עונים כמעט על כולם. הכאב האמיתי והנוקב של הילדה בוקע מהבכי העז שלה, מהאימה שניבטת מפניה, מהעוויתות שהיא מנסה למצוא מהן מנוח ולא מצליחה. האימה ניבטת גם מפני, אבל אבי הילדה חושב שזה לא עושה טוב לכאב הבטן שלה.

כצעד הכרחי לפתרון המשבר, אנחנו קודם כל רבים. את מגזימה, אתה מכחיש. את הבהלת אותה עם הבהלה שלך, אתה לא שם לב שהגיע הזמן להיבהל. ואז בסיבוב שני של בכי נוראי הוא משתכנע, ואנחנו – תהרגו אותנו ולא נפגין סימנים של היסטריה - מעירים מהשינה חבר רופא בארץ, מתארים לו את כל התסמינים והוא אומר שזאת כנראה דלקת ריאות (אמרתי לך, כן) שירדה נמוך ומכאיבה בבטן מאוד. תנו לה אנטיביוטיקה, אינהלציה, אקמול להורדת החום, זה לא נשמע לי כמו אפנדיציט (אמרתי לך).

בבוקר, רגע אחרי שהכרזנו על יום התאוששות יותר מאשר יום מחלה, אנחנו מוצאים את עצמנו אצל המחליפה של ד"ר ביטון אחרי עוד גל כאב ובכי. לרופאה המתוקה יש רק שלושה חסרונות בולטים: היא לא ד"ר ביטון, היא לא ממש מדברת אנגלית והיא צעירה ממני. אבל היא בודקת בעדינות רבה את בכורתי, היא מסכימה עם האבחון הלילי של החבר הטלפוני שלנו, ורק ליתר בטחון, רוצה לשלוח אותנו לצילום.

נשף או תור לרופא?

ברגעי מצוקה, נסגרים מרבית החלונות הפונים לעולם, רק הערוצים החיוניים להישרדות נותרים פתוחים לקליטת מידע, אבל אי אפשר היה להתעלם מיופיו של מכון הרנטגן שאליו הגענו. מחצר פנימית יפה לא פחות מזאת שאותה עזבנו כשההפניה בידינו, מוביל גרם מדרגות לולייני ומגולף אל דירה שצופה לכיכר הבסטיליה, עם חדרים אדירים שהולמים יותר נשפים מאשר המתנה לתור, ויטראז'ים צבעוניים ופרסקאות של שמיים תכולים לבנבני עננים שצוירו על התקרות, ממוסגרות בפיתוחי הגבס המקוריים.

ואז, אחרי תשלום קטן (77 יורו וגם אתם תוכלו להצטלם שם, אם אתם במקרה בסביבה) התבקשתי לחכות לרופא המפרש, השארתי את הילדה על כורסת הקש, משופרת מאנטיביוטיקה, מבסוטית מנורופן ומאבא שלה, מהקישוטים המוזהבים ומהשמיים המצויירים, והלכתי לראות מה חושב הדוקטור. גברתי, הוא אומר לי בדחילו ורחימו, הריאות במצב לא רע, אבל הבטן, כן? הצטבר לה הרבה חומר למטה, את מבינה על מה אני מדבר?

החיוך הרחב שאיתו חזרתי לחדר ההמתנה מהסרטים, היה רק הכנה לזה שנמתח על פניי ברגע שנכנסתי לשם; מה שלקח שלושה ימים, ארבעה רופאים וטכנאית רנטגן אחת לגלות, ידעה הילדה כל הזמן, ואי אפשר לומר שהיא לא אמרה לנו. עכשיו כבר הרגישה לגמרי בנוח, פרבילגיה של ילדים בגימ"לים, לדלג על רצפת הפרקט העתיקה ולהמשיך לאבחן בעליזות: "קקי! קקי! קקי!".