הדרך לשחרור שליט: מיקוח על עיקרון
האם אין מנוס משחרור מאות אסירים תמורת גלעד שליט, או שזו דווקא האופציה הגרועה ביותר עבור מדינת ישראל ועתידה האסטרטגי?
מדינה חד צדדית / גדי בלטיאנסקי
הדרישה לשחרר את גלעד שליט היא מוצדקת, קלה ולא חכמה. מוצדקת, כי המדינה מחויבת להחזיר הביתה את מי ששלחה להגן על ביטחונה. קלה, כי אין אדם במדינה שמתנגד לה. לא חכמה, כי זו לא הדרישה הנכונה שיש להציב אם באמת רוצים את שחרורו של שליט.
מי שרוצה באמת בהחזרת גלעד הביתה צריך לבוא בדרישה מהממשלה לעשות את הדבר היחיד שיביא לשחרורו. בהיעדר אופציה של מבצע צבאי או של כניעת החמאס, אין מנוס מלתבוע שחרור מאות אסירים פלסטינים, בהם רוצחים מתועבים שדינם הוא להירקב בכלא עד יומם האחרון. מי שמתנגד לשחרור כזה, וההתנגדות היא לגיטימית משיקולים מוסריים, אסטרטגיים וביטחוניים, שיפטור אותנו מהתביעה החלולה לשחרר את שליט, יתייצב ביושר ויאמר שהשחרור אינו מעשי בשלב זה.
ישראל לא קיבלה את הצעת החמאס לעסקת שליט בין היתר בגלל החשש מהתגובה הציבורית למחיר הנדרש. השיקול הזה, אגב, הוא לקוי מיסודו. עוצמת המחאה תהיה זהה אם ישוחררו 400 אסירים ובהם עשרות רוצחים או 800 אסירים, ובהם מאות רוצחים. לכן, המיקוח צריך להיות על העיקרון, לא על המחיר.
ישראל הסכימה רק לאחרונה לשחרר רוצח תמורת שינוי מיקום הקברים של שנים מחייליה. אין לאיש ספק כי היא תהיה מוכנה לשחרר רוצחים תמורת חייל חי. הקו המנחה העיקרי בקביעת זהותם ומספרם של האסירים המשוחררים צריך להיקבע לא על פי מה שעשו בעבר, אלא על פי מה שהם עלולים לעשות בעתיד. זהו שיקול ביטחוני נטו, חף משיקולי רייטינג ונקי מפופוליזם.
אם אמנם ידוע וברור לכולנו כי מה שעומד בין שביו של גלעד לשחרורו הוא שחרור אסירים, מדוע אין איש תובע את המובן מאליו – להסכים לשחרור מאסיבי של פלסטינים מכלאם? מדוע אין לחץ ציבורי על הממשלה לשלם את המחיר הידוע מראש? התשובה טמונה בטבע שאימצנו לעצמנו בשנים האחרונות, הטבע החד צדדי.
התרגלנו לחשוב על הצרכים שלנו – כאילו אין אחרים זולתנו – כמו שהתרגלנו לפעול בדרך של סוף מחשבה במעשה תחילה. חלק מאלה הדורשים, בצדק, לראות את גלעד שליט בבית יתקוממו כלא מאמינים כאשר יגלו לפתע את מחיר השחרור, בדיוק כמו שקרה לרבים שלא הפסיקו לתבוע את החזרת רגב וגולדווסר זכרם לברכה.
כך נדהמנו לגלות שהחיזבאללה ממטיר עלינו טילים במלחמת לבנון השנייה, שהרי התכוונו רק לתקוף, לא לחטוף. כך הופתענו לראות את החמאס מתחזק ואבו מאזן נחלש לאחר שיצאנו חד צדדית ללא בהסכם מעזה. כך נחזה כמשתאים בהתמוטטות הרשות הפלסטינית המעוניינת במו"מ והסכם עימנו, שהרי שבסך הכול דאגנו לעצמנו על ידי הרחבת כמה שכונות, הוספת כמה מחסומים, פשיטות על כמה מרכזי קניות. איכשהו, החיים שלנו רצופי הפתעות.
זמן רב חלף מאז נכתב משל בלעם בספר במדבר הקובע כי "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" ועד נאומו של יצחק רבין בעת הכתרת ממשלתו ב-1992, בו קבע כי איננו יותר עם השוכן לבדד. בשנים האחרונות, שוב איננו רואים אלא את המראה, שוב אנו מסרבים להפנים כי למטבע אותו תמיד אנו רוצים לקבל, יש צד שני, אותו בדרך כלל אנו צריכים לשלם.
הצד השני של מטבע גלעד שליט ידוע. מותר להסכים לתשלום שלו ומותר להתנגד. אסור להתעלם ממנו מראש ולגלות אותו רק בדיעבד.
גדי בלטיאנסקי, מנכ"ל יוזמת ז'נבה
כניעה איננה אופציה / אריה אלדד
גלעד שליט בשבי כבר יותר משנתיים. התקשורת רוויה בתיאורים קשים על התנאים בהם מחזיקים בו שוביו. במרתף או במנהרה צרה, בלא לראות אור שמש. איני יודע מה מקור התיאורים הללו, האם הם נסמכים על מידע מודיעיני או על דמיון הכותבים. אבל אין ספק – צריך להחזיר את שליט הביתה.
הוויכוח עוסק לכאורה בכמה מחבלים צריך לשחרר עבורו וכמה דם מותר שיהיה על ידיהם. האם מוסרי לשחרר מאות מחבלים, כשהכל יודעים כי בין שליש למחצית מהם ישובו לנסות ולרצוח יהודים? בבתי הקברות שלנו טמונים מאות יהודים שנרצחו בידי אלו ששוחררו מהכלא הישראלי בעסקות טמאות מסוג זה. אבל הוויכוח על כמה מחבלים וכמה דם מסיח את הוויכוח מהמוקד העיקרי שצריך שיהיה לו: מהאופציה הצבאית.
רצועת עזה היא קן טרור שהוקם באווילות ממשלות ישראל ומתוך התעלמות מהאינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלנו. קן טרור זה ניתן לפירוק. את שקלקלנו ניתן לתקן. והתיקון חייב להתחיל מנקודה זו. כניעה לטרור הערבי בלבושו החמאסי ברצועת עזה – סוללת את הדרך לניצחון מוחלט של הערבים על ישראל. מה שמוטל על הכף איננו עוד שחרור שליט אלא שחרורה של מדינת ישראל. היא בת הערובה. ורצועת עזה זו נמצאת בהישג יד. בטווח הליכה. לא מעבר להרי חושך.
בשנות ה-70 וה-80 זכתה ישראל בניצחונות חשובים על הטרור, ניצחונות שעלו לא פעם במחיר דמים כבד, כמו באוטובוס בכביש החוף ובמעלות, ואפילו עד אנטבה הרחקנו, לחלץ משם את החטופים. הרי אין ספק שאילו אולמרט וממשלת הסמרטוטים שלו היו מנהיגים אז את ישראל – לא היו שוקלים אפילו פעולה צבאית: בגלל המרחק והסכנה. ואז היו משחררים אלפי מחבלים. אלא שבאותם ימים – כניעה לטרור לא הייתה אופציה.
אפילו כשנחטף נחשון וקסמן העדיפו קברניטי ישראל פעולה צבאית, מסוכנת, כזו שנגמרה בסופו של דבר בכישלון מבצעי, במות החטוף וגם במותו של סרן ניר פורז, קצין מסיירת מטכ"ל שנפל בפעולת החילוץ. אבל המסר לארגוני הטרור היה - ישראל לא נכנעת לטרור.
יש אופציה צבאית בעזה. אפשר לתת אולטימטום לחמאס שישראל תחסל בכל יום אחד ממנהיגיו בעזה ובמקומות אחרים אם גלעד שליט לא ישוחרר לאלתר. אפשר לפתוח בפעולה נקודתית על פי המודיעין הקיים, או נרחבת – בהעדר מודיעין נקודתי. להרוג כל מחבל בדרך, לעבור בית בית, להשמיד בדרך בתי מלאכה לייצור קסאמים ומאגרי נשק, לפוצץ מנהרות. להכות לרסיסים את החמאס בעזה כפי שעשינו לאש"ף בלבנון במלחמת לבנון הראשונה. לא כפי שלא עשינו לחיזבאללה בשנייה. ולא מהעדר כוח, רק מהעדר מנהיגות, מדינית וצבאית.
האלטרנטיבה היא לא רק כניעה לטרור ושחרור אלפי רוצחים. האלטרנטיבה היא השלמה עם התחמשות והתבצרות החמאס עד שהרקטות שלו יגיעו לתל אביב ולדימונה ואז נצטרך להיכנס לעזה, ולשלם מחיר דמים כפול ומשולש בחיי חיילינו על הפחדנות, על ההססנות, על השיקולים הפוליטיים הפסולים במקום השיקולים המדיניים המכריעים.
אסור שגלעד שליט יהיה הנימוק להימנעות ממלחמה בטרור. אם כך יהיה – אם בדרך זו תלך ישראל – יבינו ארגוני הטרור כי מצאו את הדרך לשחרר לא רק את הרוצחים הכלואים בידינו אלא את "פלסטין שלהם" כולה. מחר יחטפו עוד חיילים בשביל הר דב, הקרוי בפיהם חוות שבעא. ומחרתיים - בדרישה לסגת מחברון. תמורת כמה אזרחים חטופים ידרשו את הר הבית, ואם יהיה בידיהם חלילה גן ילדים - יתבעו אוטונומיה ערבית בגליל. אין שום סיבה הגיונית שהם יעצרו, אם אנחנו לא נעצור ונאמר: עד כאן.
ח"כ פרופ' אריה אלדד, האיחוד הלאומי-מפד"ל
