אם האלבום החדש של איזבו לא היה נשמע טוב, זאת היתה סנסציה. רן שם טוב, מנהיג הלהקה, הוא מפיק מוזיקלי נחשב, מעבד איכותי ואשף סאונד, ואת הסטנדרטים הגבוהים שמתבטאים בעבודתו עם אחרים (יהודית רביץ, דני סנדרסון ודקלה) הוא מיישם גם על עצמו. ההוכחה היא האלבום הראשון של איזבו, "The Fun Makers", שיצא ב-2003 וזכה לשבחים מוצדקים בארץ ובחו"ל.
כך שקשה להיות מופתעים שגם "Super Light", האלבום החדש של איזבו, נשמע מצוין: 12 שירים גדושים בדיסקו יצירתי, כשכל צליל מונח היטב במקום. אבל מלבד ייצור ממתקים רקידים, האם איזבו מרחיבה את הטריטוריה של עצמה? האם היא פורצת פתחים נוספים? מלבד לכבד את הדיסקו יותר ממה שהוא מכבד את עצמו, האם הלהקה עושה עוד משהו?
מכונת הזמן עצרה בתקופה שלא היתה. איזבו (צילום: אילן בשור)
לא ממש, אבל זה לא בהכרח חסרון. יש לחבריה כישרון לשדרג הנאות פשוטות ובסיסיות וגם הבנה שגם בכיף יש גורמה. בנוסף לשם טוב (כותב השירים, הסולן והגיטריסט), איזבו הם שירי הדר בקלידים, יונתן לוי בבס וניר מנצור בתופים. ארבעתם מביאים אל האלבום את המזרח התיכון (כמו בפתיח היפהפה של "Only Only") והמזרח הרחוק.
האווירה באלבום משלבת ערבית וגם עברית, למרות שהמילים דווקא באנגלית. אלה מטופשות במתכוון ("I'm the disco king and my hips can sing" היא דוגמה אקראית, אך אופיינית), וכך גם נושאי השירים, למשל מתקפת ציידי השווארמה בשיר "Shawarma Hunters" והשיר "בום בום בום".
למרות צבעי הצליל העתיקים, איזבו מצליחה להשמע עדכנית, בגלל שמכונת הזמן שלה נעצרת בתקופה שמעולם לא היתה. הפסיכדליה שבאלבום מנצנצת בצלילים ומככבת בעטיפה ובחוברת עתירות הפרחים,
הפרפרים והלבבות המצוירים. האלבום מקרין גם תחושה עדינה של חלום, למשל בשיר "Are We Good", מנגינה מרגשת ששם טוב שר במתיקות עצובה ומלאת הבעה.
"Super Light" הוא בהחלט אלבום יצרי, אבל לא חייתי. הוא מחושב מדי. רוח השטות של איזבו רצינית בהחצנתה, הקלילות גדושה והזיעה מבושמת. לעיתים נדמה שהדאחקה מתמשכת כמו קינוח שוקולד עשיר מדי, שמתיקותו עלולה להכביד. מצד שני, אם כבר השתטות, אז עדיף בסטייל, ובכך איזבו מצטיינת.
איזבו, "Super Light", לייב'לה
