פוליגרף של אמת אמנותית
אילו במקום לשאול את המתחרים אם בגדו בבני זוגם היה סוקניק כותב על זה מחזה, הוא היה זוכה בשבחים. מאחר שבחר ללכת בדרך האמת, הוא מואשם בהידרדרות מוסרית
"האם ניסית לחסל את אחיך כי רצית לשכב עם אשתו?" אילו השאלה הזו היתה מופנית לקלודיוס – דודו של המלט במחזה השייקספירי, שהרג את אחיו והתחתן עם אלמנתו – התשובה היתה 'כן'. לרוע מזלו של גדי סוקניק, מנחה תוכנית הפוליגרף עתירת הרייטינג, שמרבה לשאול את מתחריו שאלות מסוג זה, הוא לא שייקספיר וגם לא נמצא באנגליה. זו חיבקה בחום את שייקספיר והודתה לו עוד במאה ה-16 על שהעלה על הבמה את הרגשות והדילמות האנושיים הבסיסיים ביותר.
500 שנה מאוחר יותר, בישראל, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מעקמת את האף לנוכח גדי סוקניק וחשיפות הפוליגרף, ומעבירה אותו לשעת שידור נידחת, ומבקרי טלוויזיה טוענים שתוכניות ריאליטי מסוג זה (ולפניו – הישרדות) משקפות, ואף אחראיות, לאובדן ערכים ולהידרדרות המוסר בחברה הישראלית. כאילו שלפני שראינו את הפוליגרף לא שיקרנו, ולפני שצפינו בהישרדות לא בגדנו.
רומנים מחוץ לנישואין, קנאה על רקע רומנטי, משברים משפחתיים, פנטזיות שלא התממשו בחדר השינה וכישלונות במיטה הם לחם חוקה של האמנות והדרמה עוד משחר ההיסטוריה. מהאפוסים של יוון העתיקה ("האודיסיאה" של הומרוס), ועד למחזות וסרטים מודרניסטיים ("בגידה" של הרולד פינטר; "תמונות מחיי נישואין" של אינגמר ברגמן), שיוצריהם זכו בפרסי נובל ובאוסקר, אנו נתקלים בדמויות שבוגדות ומשקרות. אילו במקום לשאול את המתחרים בפוליגרף אם בגדו בבני זוגם היה גדי סוקניק כותב על זה מחזה בדיוני, הוא יכול היה לזכות בשבחים מקיר לקיר. מאחר שבחר ללכת בדרך האמת, הוא נאלץ לשמוע שהוא אחראי להידרדרות המוסר בחברה הישראלית, שעדיין מתקשה לקבל בעין יפה אנשים בשר ודם שמדברים בפומבי על הבגידות והשקרים בחייהם.
ייתכן שפורנוגרפיה היא עניין של ז'אנר, ומה שמותר לעשות לכאורה בשם האמנות בסדרות דרמה, אסור אפילו לומר בשם הכסף בתוכניות ריאליטי. עובדה היא שאותם מומחים מטעם עצמם אשר מוטרדים מלראות גבר ממוצע בגיל העמידה, שבמבט מעט מבויש מודה בפוליגרף שלא היה אבא טוב או שבגד לפני שנים רבות באשתו, עוברים בשתיקה על צילומי תקריב של אקט מיני לסבי (כפי שהוצג לאחרונה בסדרת הדרמה עטורת השבחים "מתי נתנשק").
כחוקר תקשורת, חובתי לציין שאין בנמצא אפילו מחקר אחד המוכיח את הטענה כי צפייה בתוכנית כמו "הפוליגרף" גורמת להידרדרות מוסרית או לנזקים משמעותיים לצופים. לדעתי המקצועית, תוכנית מסוג זה, שמשמשת מראה לדילמות עימן מתמודדים אנשים בחיי היום יום, דווקא יכולה לתת לצופים הזדמנות להבין שבעיותיהם אינן חריגות, ולאפשר להם להתנחם בכך שצרת רבים היא חצי נחמה. מכאן, קצרה הדרך לקתרזיס – אותה הזדככות נפשית המתרחשת אצל היוצרים, הגיבורים והקהל של יצירות אמנות. כן, גם הפוליגרף הוא סוג של אמנות.
בביקורת על כך שמתחרי הפוליגרף זוכים בפרסים כספיים על וידוייהם כל עוד הם לא משקרים, קיימת לטעמי לא מעט צביעות בגלל ההתעלמות מהעובדה ששחקנים מקבלים ובצדק תמורה על הופעותיהם בטלוויזיה; מדוע לגילה אלמגור ולמשה איבגי מותר לקבל כסף על הזמן והמאמץ, ואילו לאנשים מן השורה אסור? התפיסה שצריך לתגמל העמדת פנים ומשחק, בעוד שאסור לתת פרס עבור אמירת אמת, אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס החברתי המובן מאליו לעודד את הציבור לומר אמת ולא לשקר.
הנכונות של הטלוויזיה המסחרית בשנים האחרונות לסטות מהדרמה הקונבנציונלית, המבוססת בעיקר על משחק והעמדת פנים, ולתת לאנשים מן היישוב פתחון פה והזדמנות להציג את חייהם, כישלונותיהם והתלבטויותיהם בתוכניות ריאליטי (כמו הפוליגרף) מעבירה לצופים מסר שיש תגמול ועניין באמת של האדם הפשוט. בחברה קפיטליסטית כסף הוא הדרך לתגמל.
במדינה שמנהיגיה הפכו את ההבטחות הריקות, השקרים, הצביעות והעמדת הפנים לאמנות - קשה להעלות על הדעת תרומה חשובה יותר של הטלוויזיה ממתן ערך לאמת. גם אם האמת הזו חושפת גילויים לא נעימים מן העבר, כמו בפוליגרף, היא עדיין משחררת.
ד"ר אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת במכללת עמק יזרעאל
