בסך הכל עוד חייל הרוג

על החייל ההרוג אוהד גלעדי לא שמעתם עדיין. כנראה שגם לא הייתם שומעים. כי החברים של אוהד לא ארגנו למענו עצרות המונים. הם לא הפריחו בלונים. אף בנק לא תרם כסף כדי להוביל קמפיין בשמו. אף עסקן לא הרוויח כלום מצילום משותף עם בני משפחתו. אפשר גם להניח במידה רבה של ביטחון, שמותו לא יוביל כנראה לשינוי ביחסי הכוחות במזרח התיכון.

הסיבה לכך פשוטה. אוהד היה חייל שנהרג בסתם תאונת דרכים מחרידה בסוף השבוע שעבר. שילוב של נהג חסר אחריות ונהג אחר חסר ניסיון, הרבה מזל רע וקצת תשתית גרועה. ואוהד, שישב בסך הכל בכסא הנוסע, הצטרף באחת לסטטיסטיקה האיומה. 250 הרוגים מתחילת השנה בכבישי ישראל.

מותו של החייל הצעיר לא שינה, משנה או ישנה דבר. זו רק תאונת דרכים (צילום ארכיון: יהושע ברנשטיין, דוברות זק"א)

אפשר עכשיו כמובן למצוא אשמים. ולא בעיה למצוא אותם כמובן. אשם נשיא המדינה שמשוכנע כנראה שמכונית חשמלית תגן עלינו יותר, אחרת מדוע הוא פועל כאחרון הלוביסטים בפרויקט פרטי שמסתמן כאינטרס לאומי עליון, הרבה יותר ממלחמה בהרג הבלתי פוסק על האספלט? אשם שר תחבורה, שמעדיף ללא ספק להתעסק בפריימריז מפלגתיים ואיומים על איראן, מאשר לפתוח בטיפול יסודי במתחולל בכבישים עליהם הוא אחראי. אשם מפכ"ל משטרה שבוחר להתמקד בחקירות פוליטיקאים, במקום לארגן לעצמו עוד ניידות ושוטרים. אשם משרד אוצר שמקצץ ללא הרף, בשם מאזן התשלומים. אפשר להאשים אותם.

ובכלל, אפשר גם להאשים את עצמנו, אנחנו שממהרים להגיע לכל מקום ובכל מחיר, ובלבד שנהיה בתנועה. לפעמים עם מטרה ולפעמים בלי, נדמה שההתניידות ברכב הפכה להיות כל מהותנו. בכלל, אנחנו מרגישים כל-כך בנוח ברכב, עד שלא מעט מאיתנו מקדישים יותר תשומת לב לשליחת אס-אמ-אס, מאשר להתבוננות במראות בזמן הנהיגה. אנחנו מזלזלים בחוק ונציגיו, מזלזלים בנהגים אחרים על הכביש, מתחרים מכוניתו של מי מאיצה מהר יותר. אפשר להאשים אותנו. 

אשמים יש בכל פינה, אבל מה שבאמת טרגי בסיפור של אוהד, זו העובדה שמותו של ילד, כמעט בן 20, לא שינה, לא משנה ולא ישנה כלום למדינה הזו. רק למשפחה אחת שבורה ומרוסקת, ומעגל המכירים והאוהבים. לכל השאר יש עניינים אחרים בראש, חוץ מלחשוב על זה שבידינו אנו, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, אנחנו הורגים יותר ישראלים מכל האויבים הגדולים מסביב. מה שטרגי הוא, שהמוות הבודד מהווה קצה-קצהו של קרחון, עם בעיה לא נגמרת וממש לא אטרקטיבית. בעיה אמיתית של אנשים אמיתיים, בלי חשיפה תקשורתית סנסציונית, כח אלקטוראלי לא מנוצל או הילה ביטחוניסטית שמוכרת כאן הכל.

וכמה זה עצוב.