החלום האמריקני

למה למה למה זה,

מי יגיד לי, מי יעזור,

השחור רוצה להיראות כמו לבן

והלבן להיראות כמו שחור?

36 שנים חלפו מאז בקעה הנעימה בסגנון איי הודו המערביים מעל בימות של אולמות בתל אביב ובפריפריה, ועדיין אנחנו שרים: לא רק בגלל אהבתנו העכשווית לתרבות הרטרו של שנות ה-70 המוקדמות, כולל פלטפורמות מזעזעות, מכנסי פדלפון וחולצות פנסים בהדפסי אברי גלעד. לא, "אל תקרא לי שחור" לא היה זקוק לקאמבק. הוא פשוט היה כאן תמיד, מאז חיברו אותו לראשונה – והוא נולד בעיתוי המוצלח ביותר.

בני נגרי אחראי על המוסיקה. דן אלמגור המציא את המלים וקטעי הקישור. היה לו הרקע הנכון. כשמיטב אבירי תרבותנו הפופולרית, מעמוס קינן ועד ירון לונדון, ישבו על גדות הסיין והתאהבו בשנסונים, אלמגור למד בארצות הברית ונחשף שם גם לניצניה של תרבות ההיפים וגם לרוח המלהיבה והמפעימה של מאבק השחורים על זכויות האזרח. עבורו, מרתין לות'ר קינג לא היה שמועה רחוקה אלא נוכחות, לפחות טלוויזיונית, ו"יום יבוא" מתוך המחזמר "אל תקרא לי שחור", עם מוסיקת הנשמה המופלאה שלו שראויה להישמע בכל כנסייה אפרו-אמריקנית בדרום ארה"ב, הוא הד מקומי למילותיו של הנאום הידוע "I have a dream".

מרטין לותר קינג בנאומו ב-63'. המנון של תנועת מאבק (צילום: AP)

היו שטענו, שנים רבות אחרי שקינג נרצח, שהנאום עצמו הוא סוג של פלגיאט. לא נורא: הוא הפך להמנון של תנועת מאבק במהירות שבה ניתן היה לשדר אותו, ודן אלמגור נדבק ברוח התקווה, החירות והנחישות המפעמת בו. "הוא יבוא/ במהרה/ פעמון החירות דרור יקרא", עלתה רותי נבון לטונים גבוהים ושרה באופן מצמרר: גם היא, בכסות המוסיקלית המופתית של נגרי, נשמעה אז כזמרת גוספל לכל דבר.

"אל תקרא לי שחור" היה הצלחה בימתית אדירה וגם הזוכה בפרס "כינור דוד" לשנת 1972, אבל זה פחות חשוב לענייננו – ועניייננו הוא, בפשטות, לבדוק מה קרה עם ניצני תרבות שנזרעו ולבלבו בשנה מסוימת וכיצד השפיעו עלינו אחר כך.

"אל תקרא לי שחור". תענוג מהול באקזוטיקה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

כשהיינו אירופאים

הימים ימי הרדיו המוזיקלי והמחזמר האזרחי. נטיית הלב צרפתית, כבר אמרנו: חווה אלברשטיין שרה "פדם, פדם פדם" בעקבות אדית פיאף. יוסי בנאי גייר את ברל וברסנס וקצת מוסטקי. ברברה האלוהית – אף אחד לא הצליח לשיר כמוה, למעט אסתר עופרים, שרצתה לשיר כמו אסתר עופרים דווקא אבל הקפידה להיראות כגרסה מקומית של ברברה.

שרנו "כבר ירד השלג בהרים רחוקים/ ובשלג אנו צועדים/ כי בתוך היער האפל מחכים/ שלגיה עם כל הגמדים", ולא ידענו בדיוק אם המקור הוא פרר ז'אק או הקומפניון דה לה שנסון, וזה לא היה חשוב במיוחד מפני שהלבוש המתורגם הפך את השירים לעבריים לגמרי, שלנו לגמרי. בדיוק כמו השירים הרוסים שהפכו לשירי ארץ ישראל מרגע שהגבעתרון פיזמו אותם.

וגם "יפה שלי, את יחידה ומכושפה שלי" ו" זאת אני הגבירה בחום" בביצוע של בנאי ואילנה רובינא הם ציוני דרך בזמר הישראלי למרות שלא נולדו כאן. אז מה: גם חווה אלברשטיין לא נולדה כאן.

אלא שבית גידולם של עשרות שירים ישראלים מגויירים הפך להיות, בתפיסה הפופולרית, מקום עוין. הצרפתים ימח שמם, מאז ימי ספינות שרבור לא סלחנו להם ולתרבותם הפורחת, ועניייננו בה פחת כשהבנו שהם ממש "אנטישמיים", שלא לומר "עוכרי ישראל". גם בענין הזה צדקנו צדק היסטורי אבסולוטי: הלא כבר באוגוסט 1939, כשהצרפתים התחייבו להציל את פולין מידי גרמניה הנאצית, הם העדיפו לנפוש בווקאנס הארור שלהם. וכך נכנסו הנאצים לפולין ב–1 בספטמבר וההמשך, לצערנו, ידוע.

באשר לבריטים – בזמן אמת, לא היה להם ייצוג תרבותי נאמן כאן. שירים של הביטלז אמנם תורגמו, אבל הם כבר התפרקו ואיש לא שיער שתהילתם תהיה תהילת עולם (אולי יואב קוטנר כבר שיער, אבל הוא היה ילדון בימים ההם). קליף, האבנים המתגלגלות והרוק הבריטי הרך של ראשית שנות ה-70 לא הפכו ללהיטים מקומיים. למרות ש"להיטון", מגזין הפופ של אותם ימים, ידע לטפל בהם במיומנות שלא הייתה מביישת את "פנאי פלוס" 2008, ואפילו הציג מילים של שירים, מקור לעומת תרגום. וחוץ מזה, לא סלחנו להם על ניצולנו הציני בעת מבצע קדש – וגם לא על המנדט.

מגלים את אמריקה

האמריקאים, לעומת זאת, היו ממש בסדר. ב–67', כשהעולם כולו היה נגדנו? הדוד סם תמך. אחר כך המשיך לתמוך, וגם נגלה לעינינו לראשונה בסדרות טלוויזיה על אודות פרקליטים ממולחים בכסא גלגלים עם בלורית מלאה בריליינטין. עוד מעט יגיע גם סטיב מקגארת', איש ש"להיטון" לא היה סגור על איות שמו, ו"הוואי חמש אפס" המופלאה שלו.

מי שחזרו משם דיווחו על אפשרויות בלתי מוגבלות. אחרים כמהו להגיע לשם על מנת שלא לשוב. שנות ה-70 המוקדמות הן גם אות לתקומתה של קהילה ישראלית בלוס אנג'לס, וגם מקורה של הבדיחה על תרגום השם: לוס אנג'לס בעברית זה קרית מלאכי.

ואז, ב–1971, כתב דן אלמגור את העיבוד הבימתי לסיפורי דיימון ראניון ונולד מזה סיפור הצלחה גדול, וכיוון שאין מצליח כמו ההצלחה – הלכו על "אל תקרא לי שחור", סוג של תענוג מהול באקזוטיקה רחוקה ובהצהרת כוונות של מאבק נאצל שאין לה דבר עם מקומנו ומצבנו, ולכן היא לא מקוממת. לו היה מדובר במחזמר על זכויות הפלשתינאים, מישהו היה קונה כרטיסים?

רותי נבון. נשמעה כזמרת גוספל לכל דבר (צילום: שירן וולק)

הצוהר שדן אלמגור פתח לתרבות אמריקנית פופולרית ועכשווית הפך לחלון הזדמנויות להביא משם דברים נוספים, ממוצרי צריכה ועד כוכבי על.

עוד מעט, שנה אחרי "אל תקרא לי שחור", תתחיל מלחמה שארצות הברית תמכה בה בנשק ובכסף ולאונרד כהן בא לתמוך בחיילים עם שיריו. אחר כך תעבור הטלוויזיה שלנו משחור-לבן של דרמות בריטיות לשחור-לבן של סדרות מתח, פעולה ומשטרה ופרקליטות אמריקנית.

"אל תקרא לי שחור" פתח צוהר שצריך היה להיפתח עוד קודם, בימי השאנסון הצרפתי-עברי המוצלח. למה זה לא קרה קודם? עניין של נטיות לב פופולאריות. היינו, בעיני עצמנו, נצר של ארופאים מחד ושל בני תרבויות המזרח מאידך. אמריקה? היא היתה מין אגדה בנוסח מוטל בן פייסי החזן ועלילותיו במדינת ההגירה.

אבל מאז "אל תקרא לי שחור", כל זה השתנה. בעולמנו התרבותי, הפכו מאז חופי מנהטן לאידאל נכסף, ופסל החירות – לדודה הטובה שמחכה לנו בדרך לנחיתה בג'יי.אף.קיי. אם ניכסנו לנו את ניו יורק, אם אנחנו יודעים משהו על אורחותיה, זה מתחיל בדן אלמגור ובני נגרי. לגבי "פעמון החירות עוד יקרא", ובכן, הפעמון בפילדלפיה, ואין שם אאוטלטים רציניים.

• לטורים נוספים בסדרה "זר לא יבין"
  

• פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן