איראן זה כאן: לנשים אסור לשיר בכנסת

לפני כמה ימים קרה דבר שאני חושבת שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. לכאורה, לא עניין גדול. בוודאי שלא בארץ שלנו, למודת הסבל והעניינים הגדולים. אבל בעצם עניין גדול ועצום, שנוגע לחיי כולנו. ובכן: בעת ביקורו של גורדון בראון, ראש ממשלת בריטניה, לא הרשו לנשות מקהלת הכנסת לשיר את ההמנון. רק הגברים שרו.

מתברר שיש מקהלה כזו, מקהלת הכנסת, והיא מורכבת משני שליש נשים ושליש גברים. המקהלה שרה באולמות השונים של הכנסת - אבל לא באולם המליאה. שם, בתוך קודש הקודשים, בלב ההיכל עצמו, שם לא מאפשרים לנשים להשמיע את קולן בשיר משום ש"קול באשה ערווה".

תגידו, זה לא נשמע לכם מופרך? זה לא נשמע בלתי הגיוני בעליל, לא ייתכן, בלתי נסבל ולא עולה על הדעת גם יחד?

פניתי לדובר הכנסת, גיורא פורדס, כדי לוודא שאמנם זה מה שקרה. "האם לא אפשרו לנשים לשיר?" שאלתי אותו. "למה את אומרת 'לא אפשרו'", הוא ענה לי. "פשוט הוחלט מראש שרק הגברים ישירו".

וכדי להיות מדויקת, לפניכם תגובתו: "הוחלט מראש ששירת ההמנון במליאת

 הכנסת, בתום נאומו של ראש ממשלת בריטניה, תושר בהרכב גברי של מקהלת הכנסת. וזאת כדי לא לפגוע ברגשות חברי הכנסת החרדיים, וכן בראשי העדות המוסלמיות, הנוצריות והרבנים הראשיים שהוזמנו לאירוע. מאז ומעולם, זה עשרות שנים, כך נהוג באולם המליאה, וזאת בניגוד לאירועים אחרים ואולמות אחרים בכנסת". בקיצור, הוא אשר אמרתי, אכן כך הוא.

ועוד מתברר, שבמליאה מותרת שירת נשים רק אם הן ילדות עד גיל 12, שזה עוד יותר מביך, שלא לומר מגעיל. זאת אומרת, שעד גיל 12 הן לא מגרות את הגברים שבאולם, ומגיל 12, כשפוצחות הנערות בשיר, מתחילים הגברים המכובדים שבמליאה להתפתל בכיסאותיהם ברוב חשק, להסמיק מתאווה, וכל זה תוך כדי שירת התקווה ובנוכחות פמליות של אורחים מחו"ל וקהל רב.

תקנו אותי אם אני טועה, אבל יש לי הרגשה שגם נשים דתיות, ובוודאי נשים מסורתיות שאינן חרדיות קיצוניות, לא מרגישות נוח עם העובדה הפשוטה שנשים לא יכולות לשיר באולם המליאה של כנסת ישראל, ובאמת ובתמים אשמח לשמוע תגובות על כך (אפשר דרך אתר האינטרנט שלנו ואפשר גם ישירות לעיתון).

אנחנו חלק מהעולם הדמוקרטי, המערבי, הנאור, או, לפחות, כך אנחנו תופסים את עצמנו. דמיינו לעצמכם איך הסיפור הזה היה נשמע לו היו מספרים לנו שהוא קרה בארץ אחרת. לדוגמה: "בעת ביקור של ראש ממשלת ישראל בפרלמנט הבריטי נאסר על הנשים באולם לשיר את ההמנון". או, למשל, "בעת מתן פרס נובל לאיש המדע הישראלי פרופ' דניאל כהנמן לא אפשרו לנשים השבדיות לשיר מטעמי צניעות ומוסר". לא כל כך הגיוני, נכון?

באיראן נדם קולן של הזמרות הגדולות. מארזייה, הזמרת האירנית המדהימה, אום כולתום של הפרסים, ברחה משם בגלל משטר הדיכוי של האייטולות. כך גם גוגוש הענקית. והיידה הנערצת, שהשוו אותה למרסדס סוסה, אמרה לפני מותה שהיא חלתה מצער על מה שקרה בארצה.

כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה, והיא לא תיתן, הנפש הזו, שיקרו לנו דברים כאלו.

שלכם,

אורנה ננר

המכתב מתפרסם בטור העורכת של אורנה ננר בגיליון החדש של "לאשה"