בצעד נדיר החליטה הוועדה לביקורת המדינה להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית
לבדיקת משבר המים החמור שפוקד את ישראל. יש צדק חלקי בטענתו של יו"ר הוועדה, שהפנה אצבע מאשימה לממשלה שהעדיפה שיקולים כלכליים מיידים, ומנעה בכך את ההשקעות הדרושות בהקמת מכוני התפלת מים, שיקום האקוויפרים וקידוחי מים, תוכנית חיסכון אפקטיביות והשבת מי קולחין.
אולם מעבר לניהול קצר הרואי ומעבר ליובש שהטבע כופה על האיזור, נוטים רבים לשכוח שמעל משק המים מרחף איום חמור נוסף. זהו איום פוליטי במקורו, שעלול להתברר כחמור יותר מאיומי הטבע, ולשים לאל כל מאמץ שתעשה הממשלה לשיקום מערך אספקת המים בעתיד הנראה לעין.
מצבה ההידרולוגי העגום של המדינה התהווה על אף העובדה שמאז 1967 היא הייתה הגורם בעל הסמכות השלטונית הבלעדית על כל מקורות המים כמעט בתחום "ארץ ישראל השלמה". כך גם לגבי מקורות הזיהום, שחשיבותם עבור גורל משק המים אינה פחותה מזו של המקורות עצמם.
השליטה על מימי הברזים בביתו ובמפעליו של הציבור הישראלי נתונה באופן מוחלט כמעט בידי מי ששולט בשטחי יהודה ושומרון המשתרעים מעל מקורות מי תהום חיוניים, וברמת הגולן המהווה חלק חיוני מאגן ההיקוות של הכינרת.
אף שכל השטחים הללו על משאבי המים שבהם היו תחת סמכותה השלטונית של ישראל, עדיין נוצר הגרעון ההידרולוגי. כלומר, עודף צריכה לעומת חוסר במלאי במאגרים הטבעים - הנאמד על 300-500 מיליון קוב בשנה.
על מנת להתגבר על גרעון זה החליטה ממשלת ישראל באיחור של יותר מעשור, ליזום הקמת מערך שאפתני של מתקני התפלה במטרה לנתק את גורל משק המים מגחמות השמיים ולשחרר אותו מתלות בתהפוכות מזג האוויר באזור צחיח על גבול המדבר.
המתקן הראשון במערך המתוכנן, הממוקם באשקלון, הוא הגדול מסוגו בעולם והחל לפעול ב- 2005. הוא מפיק כ-100 מיליון קוב בשנה, שהם בין חמישית לשליש של הגרעון ההידרולוגי השוטף. משמעות הדבר: נדרשת בנייתם של שלושה עד חמישה מתקנים דומים נוספים רק כדי להגיע לניהול בר-קיימא ולמנוע ניצול-יתר ודלדול של מקורות המים הטבעיים כתוצאה מהמלחה מואצת וזיהום מוגבר. זאת מבלי לוותר על ליטר אחד לטובת גורם שלטוני ערבי כלשהו.
שתי עובדות הידרולוגיות אינן נתונות במחלוקת מקצועית: ויתור על שטחי יהודה ושומרון והגולן, ולו חלקי, יעביר את השליטה בפועל על כמיליארד קוב ויותר לערבים; הגורם השולט בשטחים הללו יכול ליצור מצב בזדון או ברשלנות, שהמים האלה, כולם או חלקם, לא יהיו זמינים לצרכן הישראלי.
מסיכון זה הזהירו כמעט כל הגורמים המקצועיים בעבר: מנציבות המים (כיום רשות המים) דרך חברת תה"ל (תכנון המים לישראל) ועד חברת מקורות.
על כן, אין צורך בהידרולוג מדופלם כדי להבין את משמעות הדברים: נסיגה משטחים אלה ייצור איום מוחשי. ממשק המים הישראלי תישלל כל כמות המים שגם על פי התכנון השאפתני של הממשלה, אמורה להוסיף לו ההתפלה.
פירוש הדבר הוא שכדאי להיערך לתרחיש חמור. על ישראל לחולל יכולת ייצור של מים בהיקף דומה לכמויות העלולות להישלל ממנה, כלומר כמיליארד קוב בשנה, נוסף על הכמויות הנחוצות להתמודדות עם הגירעון ההידרולוגי הקיים עוד טרם הוויתור על המקורות.
זהו היקף התפלה אדיר, הרבה מעבר לכל קנה מידה שמישהו מעלה על דעתו. לביצוע מיזם כזה יש השלכות מרחיקות לכת עבור משק האנרגיה, מבנה מערך התשתיות הלאומיות, קיבולת האגירה של המים ועוד שורה ארוכה של נושאים שכלל לא נמצאים על סדר היום למרות חשיבותם המכרעת לעתידנו.
יתרה מזו, גם אם תצליח מדינת ישראל לגבור על הקשיים העצומים הכרוכים בהקמת מערך התפלה ענקי כזה, קיימות שורה של בעיות חמורות הקשורות להסתלקות ישראל משטחי הגדה והגולן, שעמן שום מערך התפלה לא מסוגל להתמודד.
נציבות המים התריעה מפניהן טרם ביצוע ההתנתקות. בין הסיכונים הללו כלולים: האיום של שיתוק מערך התפלה עצמו בגלל הזרמת ביוב מעזה לים ונשיאתו צפונה על ידי זרמי הים התיכון, וסכנת המלחה ואף "מידבור" של שטחים נרחבים בתוך הקו הירוק, כתוצאה משאיבה בלתי מבוקרת בשומרון.
דו"ח הנציבות קבע כי פעולה כזו "תפגע באיכות חיי התושבים, תחסל את החקלאות ואת התיירות ותפרק את המסגרות ההתיישבויות שמייחדות איזורים אלה, ותגרום להתמוטטות מערך ומירקם התיישבותי / חקלאי / תיירותי / כלכלי".
לאור כל אלה ניתן לומר בבטחה: ויתור על שטחי יו"ש והגולן עלול להפוך את ההתפלה מתרופת פלא למקסם שווא. וזאת לא אידיאולוגיה ולא דמגוגיה, רק הידרולוגיה.
ד"ר מרטין שרמן, החוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב, בעבר יועץ לשר החקלאות וחוקר בתחום המים
