בחורה גותית כחושה

פחות משבוע לפני פתיחת התערוכה שלה – "Untitled Woman" - שבה תציג הדפסות מוגדלות עד למטר, הילית שפר כבר ממהרת לשים דברים בפרופורציות. שלא יתפסו אותה ביומרה אמנותית. היא מאיירת.

"איור", היא אומרת לי, "להבדיל מאמנות, בא להאיר. הוא נותן עוד פרשנות למשהו קיים, טקסט, בדרך כלל. כשאמן רוצה להגיד משהו, הציור שם, לא משנה אם יבינו אותו או לא. לאיור, לעומת זאת, אין קיום בפני עצמו. זה מה שהופך אותו לאיור".

חיילת באיור של הילית שפר מתוך התערוכה 

היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. היא למדה מירמי פינקוס, רותו מודן, אורה איתן, מיכל בוננו, אבל בעיקר מאיציק רנרט שהיה, להגדרתה, המנטור שלה. מסוף 2006 היא עובדת בידיעות אחרונות ובשנה וחצי האחרונות קשורה בעבותות לעמוד הנחשק "בקרוב אגיע רחוק", של דנה ספקטור במוסף "7 ימים".

מה פתאום תערוכה, למה לפרוש איורים חביבים על קנבס גדול?

"זה באמת משהו חריג, וגם מאוד מבהיל מבחינתי. אני לוקחת איורים שמבחינה טכנית נעשו קטנים מאוד ומגדילה אותם מאוד. עוד לא ראיתי אותם אחרי ההגדלה. מעולם לא עשיתי דבר כזה...האמת, כבר הזמנתי אנשים ואין לי מושג איך זה ייראה ואיך זה יתקבל מחוץ להקשר של הטקסט".

גם לא ראית טסטים?

"לא, טרם. יש משהו באיור שמלמד אותך להיות מיידית. את לא אמנית. את משרתת לקוח. ספקית שרות, לצורך העניין".

את טורחת להדגיש כל הזמן שאת לא אמנית

"כי אני לא. אני כן חושבת שהתערוכה הזאת היא פתח לביטוי עצמי כלשהו, כי בתוך האין- קונטקסט יצקתי לזה תוכן משלי. את המיון עשיתי לפי החלטות. הוא לא היה רנדומלי".

מה נושא התערוכה: "בנות"?

"הנושא הוא 'הנשיות החמקמקה שלי'. זאת שמבטיחים אותה מגיל שתיים עשרה והיא לא מגיעה. גם לא עם האימהוּת".

איך היא נראית, הנשיות הזאת, שמבטיחים

"משהו מאוד אידילי, עגול, קסום ושלם. יש בה משהו פתייני וסקסי, עם המון נתינה וקבלה ועוד משהו קטן שיש לאשה, מין סוד כזה שאף אחד לא יודע אותו...".

ומה הוא?

"אני לא יודעת. אצלי זה לא קרה. או שאולי זה קרה ואני לא מצליחה לזהות את זה. הטריגר לתערוכה התחיל בחגיגות השלושים שלי, שהיו בחודש שעבר. לפני כמה חודשים התחילו לנקר בראש המחשבות על 'מי אני? מה אני עושה?' את יודעת, זו נקודת ציון, חגיגות יום הולדת השלושים. כשאת קטנה, את אומרת, כשאני אהיה בת שלושים כבר אהיה נשואה, יהיה לי כסף, קריירה, בעל עשיר, חיית מחמד, הצלחה".

ואין לך חיית מחמד.

"התחתנתי עם בחור מקסים שאני מאוד אוהבת, שגם הוא מאייר".

תיכף נדבר גם עליו. לא נימלט ממנו.

"לא, לא נימלט. אז את ילדה קטנה שמשחקת בברבי, עם שיער בלונדיני וגוף מושלם. אף אחד לא מסביר לך שזה לא ככה. היום רואים את זה גם בטלוויזיה".

מה רואים?

"את כל המנחות, שכולן כוסיות מהממות".

אני מוחה. הרי את בלונדינית, עם עיניים כחולות...

"תיכף נגיע לזה עם העבודות. אני בכלל בחורה גותית שחורה, כחושה, נרקומנית ופסיכופטית, שכלואה בגוף שמנמן, בלונדיני וחנוּני".

"לקח לי זמן להבין, מה שאני רואה זה לא סתם נערות פין אפ. אלו נערות פין אפ מבואסות. מאחורי כל אחד מחיוכי הדובדבן האדומים האלו מסתתרת תולעת. בכל אחת מבנות החווה המושלמות האלו מקנן לו נחש של תסכול, שנאה עצמית ושעמום". (דנה ספקטור, מתוך דף הטקסט לתערוכה)

הדמות הגותית נוצרה בעקבות דנה?

"יש אותי ויש את דנה. אנחנו ישויות נפרדות. אבל את יכולה לראות גם בטקסט, שיש בינינו המון חיבור. שתינו לא האמא הקונוונציונלית או האשה הקונוונציונלית. שתינו עוסקות במקצועות חופשיים והאמהוּת היוותה לשתינו מכשול בדרך, ולא מדרגות לגן עדן. הרבה עבודות שעשיתי לכתבות שלה, עשיתי בעצם לעצמי. היא גרמה לי לחשוב".

כל התערוכה עוסקת בנשיות?

"מלבד שלוש עבודות עם ילד, שמאוד התעקשתי עליהן ולא פעם שאלתי את עצמי למה. מעבר לילדות שהן מייצגות, הן שם כי יש לי בן, תינוק. ניסיתי לחשוב איך זה יהיה כשאקח אותו לגן חיות, כשהוא יחזיק בידיו ארנבון.... אני יכולה לדמיין את הפעם הראשונה שיגנוב לי את האוטו, יעשה תאונה וירגיש רע..."

די!

"תאונה קטנה. כזאת שסתם ירגיש בודד בעולם הפנימי העשיר שלו. כי הוא בטח יהיה אמן מיוסר".

בואי נחזור לאשה האידילית שלך. את מי בדיוק היא מייצגת, הדמות הזאת. הרי אנחנו כבר במאה העשרים ואחת.

"מבחינתי היא שם כל הזמן. היא מייצגת איזה דגל של הצלחה, האשה הזאת עם הסינר, שעומדת ומחייכת ליד הכיריים, כי טוב לה. אני אוהבת אותה. אני אף פעם לא אוכל להיות היא, אבל אני רוצה הכי קרוב שאפשר".

את גם התחתנת בגן אירועים בפרדס, עם שמלה נהדרת והמון מוזמנים ומסיבת רווקות...

"ברור! אבל איך ידעת? למה את שואלת? בואי תראי את השמלה שלי..."

בשנות הששים והשבעים הרי שרפנו בשבילכן את החזיות, המצאנו מחדש את הפמיניזם, דרכנו בשבילכן על הגדר. ככה אתן גומלות לנו?

"אני מאוד שוביניסטית בבסיס שלי. צר לי להודות".

כל הדור שלכן כזה.

"לא נכון. לא כולן. אני רוצה את כל הסיפור. זה לא שאני מתנגדת לשריפת חזיות, אבל אני באמת מבשלת ואני עקרת בית. רק שלפעמים אני נעצבת שעשיתי איזשהו ויתור".

טוב, זה משהו פוסט מודרני כזה. הפוך על הפוך.

"מאוד פוסט מודרני. הכי פוסט מודרני שיש".

לא מתנגדת לשריפת חזיות. מתוך התערוכה

הילית שפר נשואה לאסף חנוכה, מאייר קבוע לוול סטריט ז'ורנל, לניו-יורקר ולניו יורק טיימס. הוא ואחיו התאום תומר, היו ממאיירי הסרט "ואלס עם באשיר". כשנולד התינוק, חדר העבודה של הילית הופקע והיא עברה לעבוד בסלון.

"אסף הוא אדם מאוד רציני ומחויב. הרבה פעמים הוא אומר על עצמו שהוא כמו פקיד שמבצע את העבודה שמוטלת עליו. למעשה, הוא האדם הכי יצירתי ומבריק שאני מכירה. לפעמים אני עומדת מול טקסט, כלכלי, למשל, בפה שמוט, ואני אומרת לעצמי, הרי אפילו באימג' בנק אי אפשר למצוא לזה משהו. ואז בא אסף ופותר את זה. יש לו בראש אימג' בנק מטורף, מלא קומבינציות".

"בלונדינית גבוהה מנדנדת את רגליה הארוכות במגרש משחקים ריק, משכשכת בתוך האימהות שלה כמו ילדה בחולצה גדולה מדי. ומה זה יוצא לה מהתיק? לא בננה אורגנית, לא צעצוע אנתרופוסופי לילד, עשן, עשן משרפות שחור וסמיך, מתאדה לשמים, כמו עלומיה... (דנה ספקטור, מתוך דף הטקסט לתערוכה)

אנחנו חוזרות לגותיות הכלואה שלך.

"בואי אני אספר לך על אבא שלי. אבא שלי נהרג ב-2001 בפיגוע ירי במושב חגור. הייתי סטודנטית בשנה ב' ומה שקרה גרם לי לעבור למחשב, לטכניקה שכמעט אין בה אלמנטים ריאליסטיים. מאוד מדומיינת, שמחה, בצבעים צעקניים. יצרתי הפרדה. לא נגעתי במקומות כואבים"

"המקורות שלי הפכו להיות דמויות מהסיקסטיז, מאוד וינטג'. זה התחיל ממשיכה לאופנות של פעם, לבגדים, לתיקים, לארנקים. רציתי להיות אשה של פעם – שחיה היום. בהתחלה הצורות היו מאוד גרפיות. משהו מאוד קר ונקי, צבעוני, מחויך ונטול רגש. בתערוכה יש רק עבודה אחת כזאת.

"אחר כך פנה אלי אחי, שעובד בחברת תקליטים, וביקש ממני לאייר עטיפה לדיסק חדש. ביום כיפור הקשבתי לדיסק. היה בו דיבור על געגועים לאם, על ילדות וזכרונות. השירים בדיסק היו מאוד נוגים ואני, כאמור, אדם רומנטי ונוסטלגי וגם מאוד בכיין, והוצפתי רגשית. פתאום נזכרתי בערימת תמונות ישנות שדודה שלי שמרה בקופסה".

"מצאתי בקופסה תמונות מכל מני תקופות. הבגדים, החליפות, הסרטים

הענקיים על ראשי הילדות. האימג'ים האלה כנראה עושים לי את זה. החלטתי שאני חייבת לעשות איתה משהו".

ומכאן והלאה עברת לגמרי לעבודה עם צילומים?

"אמרתי, זהו. אני אוהבת את זה. למצוא אלבומים ישנים, לסרוק, לגזור. כן, אני בונה קולאז'ים. יש בתערוכה עבודה, ארוכה מאוד, שעשויה מהמון תמונות. אני בונה שם סצנות שלא היו במקור. אני חושבת שזה הבהיר לי שכדי לעשות משהו טוב, זה צריך להיות מהלב, מגעגועים. זה בא מגעגועים לאבא שלי".

"Untitled Woman", הילית שפר: איורים 2005-2008. סטודיו 16/23 רח' אבולעפיה 16, ת"א. אוצרת: שרון בונד