ממחר ואילך, יתחלקו מובילי התקשורת לממליכים ולמדיחים מטעם עצמם, ואלו יככבו שוב בשיח ציבורי דיכוטומי וקצר מועד וקצר פיוזים שאהוב עלינו כל כך: ערבים-יהודים, שחורים-לבנים, חילונים-דתיים, ממליכים-מדיחים"
הפרשנויות הרגילות של פרשנינו הקבועים – מזחיחותו של אודי סגל ועד למבע הטראגי למחצה של רינה מצליח, כולל אברמוביץ' וקופסת האתרוגים שלו - זוכות ל''בלתי מספיק'' קולקטיבי. צריך היה כאן להתגייס ולהכין קצת תסריטים, ולהתחיל לדבר על ציפי לבני ברצינות"
התקשורת כולה תרמה להפלתו של אולמרט. מי שרצה בנפילה יכול לטפוח לעצמו על שכם ולחגוג עם נאום ההתפטרות. עכשיו חובת התקשורת לערוך תחקירים על כל מועמד למלוכה
1. כן, זה היה נאום חייו, וכל הערוצים הסכימו. אז מה? הלא מלים לבדן לא יצילו אותו ואותנו ממעשיו ומחדליו, ומי כמוהו יודע זאת. מי כמוהו יודע עוד, שהוא בחר להיחשף בקלונו ולחשוף את משפחתו ופרטיות בני משפחתו, בעצם הליכתו אל כס השלטון. לגמרי מרצונו היה לקורבן של היבריס. שננוד לו ברחמים? שנאמר שכך חולפת תהילת עולם? שנתווכח מה היה - אם היה - במעטפות של טלנסקי? כל אלה, תסלחו לי, שטויות. הוא היה ראש ממשלה כושל והוא היה צריך ללכת והוא הלך.
2. וגם בנאומו האחרון לאומה הוא ביצע המון מניפולציות תקשורתיות על אזרחיו. הנה כך: בשעה שש בערב התפרץ הכתב המדיני של הרדיו הממלכתי, שמואל טל, לתוך שידור ספורטיבי שכזה ברשת ב' ואמר שצפויה הודעה בשמונה, שעת הפריים החביבה על פוליטיקאים עם הודעות מאז ששי בזק, יועץ תקשורת אגדי לבנימין נתניהו, הבין מה יש לעשות כדי לגנוב את כל ההצגה מכולם.
אולמרט. קורבן של היבריס (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
3. יועציו של אולמרט ביקשו לשדר עסקים-כרגיל, ולכן הבאז התקשורתי הפנימי סביב ההודעה הצפויה השאיר את שני הערוצים חצי-מוכנים, עם פרשנינו הרגילים וחיזוקים (דן מרגלית ואמנון דנקנר ב-10 היו תוספת רכילותית ולא איכותית), אבל עם בעיית ליינאפ רצינית: הלא אי אפשר היה לדעת בדיוק מה יודיע. אולי עוד צרות ערמונית שכאלה? אולי חדשות על המשא ומתן עם סוריה?
כשאולמרט רוצה לפזר ערפל, יועציו הם מכונות עשן מיומנות. והם פיזרו משהו, ולכן גם 2 וגם 10 עברו אחרי הנאום והפירשונים לרביבו וצרותיו, ולעניינים אחרים. לא טוב, לא מספק, כשאזרחי ישראל המנומנמים למחצה יושבים מול המרקע ואין להם מושג ירוק מה יקרה מעתה והלאה. הפרשנויות הרגילות של פרשנינו הקבועים – מזחיחותו של אודי סגל ועד למבע הטראגי למחצה של רינה מצליח, כולל אברמוביץ' וקופסת האתרוגים שלו - זוכות ל"בלתי מספיק" קולקטיבי. צריך היה כאן להתגייס ולהכין קצת תסריטים, ולהתחיל לדבר על ציפי לבני ברצינות.
4. במצב העניינים הזה, ערוץ 1, עם שעה נוספת להכנות, ניצח בגדול. זה נצחון פירוס, כרגיל ברוממה, אבל "מסיבת עיתונאים" בשעה שמונה, עם מנשה רז המשופשף והותיק ומאיר שיטרית המשופשף והותיק לא פחות, שניהם ענייניים לגמרי, זוכים לכל הנקודות העצובות שאפשר להעניק להם. גם הכיתובים המהוקצעים של "מבט" זוכים. באיחור. כרגיל.
5. ממחר ואילך, יתחלקו מובילי התקשורת לממליכים ולמדיחים מטעם עצמם, ואלו יככבו שוב בשיח ציבורי דיכוטומי וקצר מועד וקצר פיוזים שאהוב עלינו כל כך: ערבים-יהודים, שחורים-לבנים, חילונים-דתיים, ממליכים-מדיחים. יהיה משעמם וצפוי, אבל נורא מוכר. ככה אנחנו אוהבים.
6. אבל כל אלה, תסלחו לי, שטויות במיץ. התמונה הגדולה יותר היא כזאת: התקשורת הישראלית כולה תרמה להפלתו של אולמרט. מי שרצה בנפילה יכול לטפוח לעצמו על שכם ולחגוג הלילה. מי שרצה לאתרג ולגונן, אוכל את עצמו שכך אירע לאתרוגו.
עוזב את מקום העבודה (צילום: אלכס קולמויסקי)
7. אני חייבת תודה ענקית לאיש אחד שידע לפני שנתיים, מיד עם תום מלחמת לבנון, בדיוק מה יקרה, וגם אמר לי שזה יהיה תהליך ארוך, שזה לא יהיה כמו בחורף 73', אז עמד לבדו רועד מקור על ראש גבעה ירושלמית, והיה לו שלט אחד ביד. קוראים לו מוטי אשכנזי. הוא הפיל ממשלה בישראל.
8. הוא לא עשה זאת לבד, אלא בתמיכה שהלכה והתעצמה כנגד כל הסיכויים. הממשלה שהפיל היתה ממשלת רשע שהלכה למלחמה כושלת על מצע של זחיחות והעדר כל הכנה והבנה במלחמה או בשלום. הממשלה ההיא, בראשות גולדה מאיר, היתה מסואבת ורעה ומנותקת מעמה. ייתכן שחלק ממנהיגיה היו ישרי דרך מבחינה כספית. אחרים, כמו משה דיין, היו מושחתים, רק שלא דיברו על זה בקול רם אז. והיה רק ערוץ ממלכתי אחד ועיתונים מגוייסים לטובת הממסד. חודש אחרי שהתחיל במערכה שלו, הצטרפתי. הייתי סטטיסטית. רעדתי מהתרגשות כשלחצתי את ידו. אחר כך זרקו עלי אבן שפגעה לי בראש, בגלל שהאמנתי שמושחתים ומסואבים שהפקירו חיילים למוות צריכים ללכת הביתה, נקודה.
9. והנה דברים שמוטי אשכנזי אמר, כשכולם עוד האמינו שאולמרט לא יילך לעולם: שזה תהליך ארוך. שצריך סבלנות שבדרך כלל אין לנו. שהפעם תפקידה של התקשורת יהיה חשוב יותר מאשר ב-73', ושיהיה מאבק מ ב ו ז ר, כי רק כזה יצליח. שהמילואימניקים לבדם לא יפילו את אולמרט, שלמאבק יצמחו מנהיגים מתוך עצמו, שיש להתמקד לאו דווקא בכוחן של הפגנות המונים אלא בכוח המצטבר של תמונת המציאות החדשה שתצמח מתוך מאבק מבוזר.
בכל הוא צדק, האיש החכם והקשה הזה. ודאי באשר לתפקידה של התקשורת וודאי באשר
למבוזרות המאבק. וכן, נוצרו כמה מנהיגים בכלל לא כריזמטיים, כמו למשל איש ג'ינג'י לא גבוה וחמוש רק במשקפיים, שנאם בכיכר רבין את נאום-החלולים. דויד גרוסמן היה אחד ממנהיגי המאבק, אבל הוא האחרון בעולם שייקח קרדיט לעצמו בענין זה. את כל הדברים האלה אמר לי מוטי אשכנזי בשלהי אוגוסט 2006, כשאיש לא האמין ברצינות שכך אכן יהיה. הדברים התפרסמו ב"ידיעות אחרונות" ב-25 אוגוסט.
10. גילוי נאות: כל עיתונאי בישראל הוא קודם כל אזרח. גם אני. ב-30 באפריל 2007, אחרי שאהוד אולמרט נשא את נאום ה"זה מקום העבודה שלי", כתבתי כאן
כי האזרחים הם הבוס והוא מפוטר.
ועכשיו, עמיתי העיתונאים, לעבודה: רק אחרי שהמלכתם את ביבי נתניהו לראש ממשלה, התחלתם לחשוף בעייתיות בהתנהלותו בעבר. רק אחרי שאריאל שרון הומלך, פתאום צצו פרשות מן העבר. רק אחרי שאולמרט הומלך, אתם יודעים מה קרה.
עכשיו תתרכזו בבקשה בחובתכם לערוך תחקירים מקיפים ורציניים על כל מועמד למלוכה. לפני שיגיע לכס, לא דקה אחרי. אחרי, זה כבר מקום העבודה שלו, ולא עוזבים כזה מקום בקלות.
ynet טלוויזיה. אתר התרבות הגדול במדינה מבית ידיעות אחרונות. כל מה שקורה וכל מה שמתרחש, כל מי שמשפיע וכל מי שרוצה להיות מישהו ומשהו, כל השחקנים וכל הכוכבניות, כל הכותבים וכל הסדרות, כל מה שקורה על המסך הקטן.
