היה יכול להיות פחות רעב ויותר מנהיג
אולמרט לא היה צדיק גדול, אבל כשעם אוהב לשנוא את מנהיגיו סוף דרכו לא שונה בהרבה מזו של קודמיו
לאולמרט חשוב יותר למות עם פלישתים מאשר לרדת מהבמה בכבוד, ונאום הגמר שלו היה יפה אך לא חשוב. מה שחשוב לו יותר מכל הוא שהאשה היחידה שיכולה להיות היום ראש ממשלה, לא תהיה. אבל לצד דברים אלה יש לומר משהו על האיש אולמרט.
הדרך בה עמד בשנה האחרונה תחת מתקפה חסרת תקדים הוכיחה שהוא איש חזק מאוד. הוא אולי לא חכם גדול אבל הוא פיקח. הוא היה רעב להנאות החיים על חשבון אחרים ולא הבין שיכול היה להיות פחות רעב ויותר מנהיג.
אחרי ככלות הכל הוא עשה הרבה כדי לא להפריע למדינה לפרוח כלכלית ולהוריד את עקומת האבטלה לרמה נמוכה שלא היתה, ולאזן את המצב השברירי שלנו עם אויבינו. אבל הוא משל במדינה שמחסלת את ראשיה. הוא לא הבין איך מחכים למפלתו עוד קודם שחטא.
אולמרט רצה לעשות טוב. הוא היה חסר תרבות וחסר רגישות לזיקנה ולחולים, אבל ידע לנווט מדינה שאין קשה ממנה ביחסיה עם עצמה. היא אינה אוהבת את עצמה, מלאה נרגנות מימין ומשמאל ואין לה שונאים גדולים יותר מאשר עמה שלה. ושנאת האדונים היא שיא הבוז העצמי שלנו. העם היהודי מימי בית שני לא אהב אדונים. מלבד וועד ארבע ארצות, ליהודים לא הייתה הנהגה או רב ראשי או אפיפיור. ישראל השונאת אדונים הרגה את בכיריה בעבר ואת רוב ראשי ממשלתה .
לבד מיצחק שמיר שנוצח בבחירות דווקא אחרי ועידת מדריד, סיימו מנהיגי ישראל את דרכם ברע. כך בן גוריון, כך שרת. כך גם אשכול וגם בגין. ולא בגלל שעשו דבר רע אלא כיוון שהעם לא רצה בהם יותר. גולדה מאיר שהייתה יכולה להיות ראש ממשלה עד עצם היום הזה נפלה בגלל בריאותה הפסיכוסומטית. מי שלקה בסרטן מכיר את ההרגשה שמשהו בתוכך שהוא שלך, אוכל אותך. רבין התפטר וחזר, אבל קבוצת יהודים החליטה שגם ממנו יש להיפרד בעזרת אקדח.
כך סיימו ראשי הממשלה בישראל את תפקידם בחיסול. לא חשוב איך ביבי ניהל כלכלה טובה או איך ברק יכול היה להביא שלום עם הפלסטינים לולא נבהלו ופתחו באינתיפאדה, כולם גמרו רע.
אנחנו עם מקורנף שאוהב להתלבש כמו כולם, לעשות קרחת כמו כולם, אולם בה בעת אנחנו לא אוהבים מושלים או מורים או ראשי ממשלה. אנחנו רוצים להרסם ובה בעת אנו חותרים כך נגד עצמנו.
ש. שלום כתב פעם שאנחנו בונים את ירושלים כעולים לגרדום. היום אנחנו כבר מנהלים פוליטיקה של גרדומים, ואין שנאה כמו שנאת הפליטיקאים הישראלים. הם פורחים רק כשראשיהם שוגים. אין שמחה לאיד כשמחת הפוליטיקאים הישראלים נוכח נפילתו של אולמרט.
זה לא שהוא צדיק גדול, אבל אילו היה חכם יותר היה מצליח. היוהרה והקנאה הנוראה שלו ושל יתר המנהיגים לעושר, מרעה להם מאוד. החוצפה של אולמרט ואחרים להתארח על חשבוננו דווקא במלונות הכי מפוארים לא הייתה דרכם של בן גוריון, שרת, אשכול וגולדה. קשה לא לדעת איך מנהיגינו נחנקים בעושרם שבא בזכות העובדה שפרנסנו אותם והם קצרו את פרי עמלנו. כתוב: ודל לא תהדר בריבו. לא כל עשיר הוא רע, אולם עם שאוהב לשחוט כך את מנהיגיו בעצם מסתכל במראה ורואה בה את עצמו עושה אותו דבר. הוא שונא את עצמו אף יותר מאשר את מנהיגיו ומצפה שהם יהיו כמוהו, שונאים עצמם לריק.
אולמרט הולך לבתיו בעצב אבל עם חיוך של שמחה לאיד, הרי אחריו יבוא מבול, כי הוא דאג לזרוע את זרע סופתו. השמחה לאיד שהיא השמחה הלאומית מזמן הרגה את מושג הבושה. אולמרט הרי לא המציא את העור העבה ואת היעדר הבושה מהמילון הישראלי.
משונה בעיניי איך אולמרט הרג את סיום הקריירה שלו . כתבי הטלוויזיה אצלינו ידעו מה הוא יאמר. הייתה בו התאווה של ראשי מדינה להיות גיבורי תוכניות ריאליטי. אילו היה חכם היה מודיע על התפטרותו בראיון לעיתון מקומי קטן. אילו עשה כך הייתה הדרמה חזקה יותר. הייתה ההתפטרות בלתי צפויה. היה נותן לכתבים לנחש ולעם לרצות לראות משהו קטן נפרש כדרמה גדולה ממש לנגד עיננו. אבל אפילו את זה אולמרט לא נתן לנו. הכל היה משחק מכור. ככה זה כשהעם אוהב לשנוא אדונים ולהשתעבד להם בו זמנית.
