הטיבטים שרים בניו יורק

אביב בניו יורק זו פריחה מלבלבת בכל מקום והרבה ממנה בסנטרל פארק האגדי. ה-14 באפריל היה יום שמש אביבי, קריר ויפה ואני על הבוקר מתחמשת במצלמה וצועדת מכיוון הפארק אל הצטלבות רחוב 42 והשדרה ה-12. שם, אל מול השגרירות הסינית, מתאספים טיבטים מכל הגילאים, טובעים בצהוב, אדום וכחול של דגל טיבט. הדגל והמשפט FREE TIBET מופיעים על כל חולצה, כובע, סיכה, על פרצופי האנשים ואפילו על הקרחות של טיבטים שגילחו את ראשם להזדהות עם קורבנות המאורעות האחרונים בטיבט.

הטיבטים הם עם שוחר שלום ושלווה, עם שדוגל באי – אלימות ומבקש את ארצו בחזרה מהסינים, שפלשו אליה ללא סיבה בשנות החמישים (סתם עוד שיגעון של מאו, אחד מיני רבים). רבים נאלצו לברוח משם, כמו גם הדלאי לאמה, מנהיגם הרוחני של הטיבטים. אלה שנותרו בטיבט נחשבים לאוכלוסייה הנחותה ביותר בארצם שלהם.

ממשלת סין לא הסתפקה בכיבוש אדמה (שהיא אינה זקוקה לה, כמדינה השלישית בגודלה בעולם). מיד נאסרו פולחני דת טיבטים רבים, מקדשים ומנזרים נהרסו וממשלת סין כבר הודיעה לאחרונה כי היא זו שתבחר את הדלאי לאמה הבא, שיהא מטעמה וכפוף לה. זהו לא רק רצח עם אלא גם רצח תרבות שלמה, תרבות רוחנית עתיקה ויפהפייה. תרבות שדוגלת באי - אלימות. עכשיו, על רקע האולימפיאדה הקרבה, בוחרים הטיבטים לנצל את זרקורי כל העולם המופנים אל כיוונה סין והם פוצחים בהפגנות ברחבי העולם.

ההפגנות בלהסה, בירת טיבט, נתקלו בכוחות משטרה וצבא אלימים וטיבטים רבים נהרגו. ממשלת סין טוענת למספר קטן מאוד של הרוגים, כ- 20, בעוד שהטיבטים מנו כ- 140 הרוגים. לכן, להפגנה בניו יורק, הכינו הטיבטים 140 ארונות קבורה מקרטון, מכוסים בדגלה של טיבט ובכרזות שונות. כשאני מתקרבת למקום, אני מזהה מרחוק שורה ארוכה של ארונות קבורה ומאחוריה עשרות טיבטים, ביניהם נזירים רבים, אוחזים בשלטים ושקטים לחלוטין.

את המראה הנעים הזה שובר הצ'יף השמנמן ממשטרת ניו יורק שמתאם איתם גבולות גזרה ולו"ז. את הדממה שובר נזיר בעל קול עמוק ששר תפילות למיקרופון וכולם יודעים את המילים חוץ ממני. אני מצלמת המון, הם מפנים אליי את השלטים  "HUMAN RIGHTS IN TIBET", "STOP THE GENOCIDE IN TIBET", "TIBET BELONGS TO TIBETUAN" ובשונה מרוב האנשים, הבעת פניהם לא משתנה אל מול המצלמה, אין להם את אותו "פרצוף מצלמה" שלכולנו יש, אותה הבעה שאנחנו חושבים שהכי מחמיאה לנו ותמיד עושים אותה למצלמה, שנצא יפים, לא? אז אולי לטיבטים זה פשוט לא היה בראש בשעות האלה כשהם מאוחדים ושרים שירים שרק הם מכירים.

ילדה בשם סיאן מלמדת אותי להגיד "שלום" בטיבטית: "טאשידלה". אני מלמדת אותה להגיד "שלום". אחד הנזירים המארגנים נותן ראיון קצרצר לאיזו כתבת טלוויזיה והגיעה השעה לצאת לתהלוכה. אנחנו צועדים לאורך כל רחוב ה-42. זה אומר שאנחנו חוצים את אחד המוקדים התיירותיים הגדולים ביותר של ניו יורק, הטיימס סקוור. המוני תיירים וניו יורקרים חוזים בטור ארוך של מאה וארבעים ארונות קבורה (הם רואים שזה מקרטון?), נישאים על ידי עשרות טיבטים, שלא מפסיקים לשיר משהו שקט אבל שאי אפשר לפספס.

לא ידעתי מה לצלם קודם, את ההבעות העמוקות של המפגינים או את ההבעות ההמומות של הסובבים. לאחר שחצינו את כל השדרות עד לראשונה, אנחנו פונים שמאלה ומתמקמים ברחבה שמול בניין האו"ם. אותו או"ם שאמור להוות הקול של כל העמים והאומות בעולם, אותו או"ם שאמור להגן על עמים העומדים בפני השמדה, אותו או"ם ששתק מול כל כך הרבה עוולות, אותו או"ם ששותק גם עכשיו.

הרבנים מצטרפים להפגנה

מבין הפנים המוכרים לי כבר, אני מופתעת לגלות ארבעה אנשים שבחיים לא הייתי חושבת שיהיו שם. ארבעה רבנים, יהודים אמריקאים, שבאו לתמוך בטיבטים מכיוון שהם מוצאים שישנם קווי דמיון רבים בין קורות העם היהודי וקורות העם הטיבטי ודווקא מתוך ההזדהות הזו הם היו רוצים להעלות את המודעות של העם היהודי למאבק הטיבטים. לא היה חיוך גדול יותר מהחיוך שלי באותו היום. את התמונה של הנזיר טן זן מסתודד עם אחד הרבנים, צילמתי כשרב אחר מסביר לי בינתיים כמה סמלי זה שחג החירות שלנו, היהודים, מגיע בעוד כמה ימים.

אם עד לאותו רגע הייתי גאה להרגיש חלק ממאבק של אומה קטנה ומקסימה ביום אחד אביבי בניו יורק, אז מאותו רגע הייתי גאה בעם שלי, עם קטן אחר שמוצא רגע לעזור לזר בצרה מוכרת. זה מה שאני מרגישה גם עכשיו, כשאני יושבת לכתוב על הטיבטים, על המאבק הצודק והאמיץ שלהם, על ההפגנה השלווה והאצילית שלהם בניו יורק ועל העצב הגדול שירד עליי כשחציתי את הכביש ועמדתי על המדרכה של בניין האו"ם ושם העצים לא מלבלבים. שם הם עירומים עדיין. והיה שם סתם שקט. כאילו כלום.

כל שינוי, כל מהפך, כל עשיית צדק, הם לא תוצאה של קול אחד של גוף אחד גדול. הם תוצאה של המון קולות קטנים, קולות של אנשים שהיה להם אכפת והם אמרו את דברם והם עשו מעשה. ואתם יודעים מה? יש המון נזקקים בעולם ולנו יש את כאן שלנו אצלנו, נכון. אומרים לי "קודם עניי עירי". אני אומרת "גם וגם".