היינו שלישיה בעיר החטאים לאס וגאס
דן ואני היינו חברים טובים בצבא, חברי נפש. עד שהגיעה שירה, אמריקנית יפהפיה. לשירה היתה תוכנית גאונית לעשות כסף, ותוך זמן מה מצאנו את עצמנו חיים את החלום
הכל התחיל ביחידת המחשבים של צה"ל. ממר"ם היתה הבחירה הטבעית עבורי ועבור דן. שני בוגרי חמש יחידות מתמטיקה בהצטיינות. דן ואני חברים מכיתה א'. השירות ביחידה היה מעניין ומאתגר, ומיד בלטנו בהשגינו. טוב, אם לומר את האמת אני הברקתי ודן, כמו תמיד, היה מקום שני.
אבל היינו חברים טובים. חברי נפש. ואז, אחרי שנה ושבעה חודשים בשירות, הגיעה שירה, הכוכבת החדשה של היחידה, יהודה אמריקנית יפהפיה, חכמה ומצחיקה, שתמיד אמרה שתעשה צבא ועמדה במילתה.
כל אחד אחר שהיה מערער על מעמדי היה מוציא ממני את כל הרע. עם שירה זה היה אחרת. התחרות בינינו היתה כיפית. היינו פותרים בעיות קשות ביחד, תוקפים אתגרים שאף אחד אחר לא הצליח אפילו לחשוב עליהם, והכל בשיתוף ובפתיחות.
אתם בטח שואלים איך דן השתלב בסיפור. כל מה שאני יכול לומר שהוא עשה את זה בדרכו, מעמדתו כמספר שתיים. החברות שלנו לא נהרסה אבל היא קיבלה גוון שונה. הוא גם התחבר לשירה אבל לא כמוני.
בהתחלה היינו שלישיית היחידה. כולם התרגלו לראות אותנו בכל מקום יחד. אחר כך נהיינו זוג, אבל מובן שלא נטשנו את דן.
אהבתי את שירה בטירוף, גם היא אהבה אותי. לא יודע אם דן אהב אותה. בדיעבד אני חושב שכן.
הדרך לחיים קלים היא לצאת מהמסגרת
ערב אחד ישבנו אחרי התורנות במועדון. שתינו מיץ צה"לי וזיפזפנו בטלוויזיה. לא זוכר בדיוק איך הגענו לזה שלאף אחד מאיתנו לא בא לעבוד קשה בחיים, אבל אז שירה אמרה שהדרך היחידה שהיא מכירה לחיים קלים היא לצאת מהמסגרת. האמירה הסתומה ההיא לא נפלה על אוזניים ערלות. היא דווקא סיקרנה אותי, אז שאלתי למה היא מתכוונת. התשובה שלה היתה עוד יותר סתומה: "בוא נשתחרר קודם ואז נחליט מה לעשות".
הנחתי לזה. העברנו את רוב השירות שלנו בנעימים. שירה ואני זוג, דן ואני חברים, דן ושירה... טוב נו, גם חברים, אם אתם ממש מכופפים לי את היד.
חודשיים לפני חופשת השחרור חזרנו לשיחת ה"מה נעשה". הפעם שירה היתה הרבה יותר ספציפית. היתה לה תוכנית, פשוטה אך גאונית. היא הודתה שזה שכלול של משהו שקראה איפשהו. ברגע ששמעתי את זה נדלקתי. גאוני. גם דן נדלק.
היה ברור לנו שאי אפשר להוציא את התוכנית לפועל בישראל. הואיל ושירה היתה אזרחית ארצות הברית, היא הציעה לנו לנסוע ללאס וגאס. שם, אמרה, הכל מותר ואף אחד לא שואל שאלות.
לראות את הבקו"ם בפעם השנייה זו אחת מהנאות החיים. ולא שסבלנו יותר מדי. השתחררנו, ושבועיים אחרי כבר היינו בדרכנו לעיר החטאים מספר אחת בעולם.
אין מה להגיד. התאהבתי בווגאס מהרגע שנחתתי שם. מפלצת הבטון, הפלסטיק ומיליוני הנורות עשו לי את זה. גם בשולחנות ההימורים הלך לא רע. הרגשתי שם כמו ילד קטן ונפעם.
כמו שאומרים, אלוהים נמצא בפרטים
אבל הנאה לחוד ועסקים לחוד. היתה לנו עבודה לעשות, והעבודה הצריכה הכנה ותכנון קפדניים. שום דבר לא אמור היה להישאר ליד הגורל. כמו שאומרים, אלוהים נמצא בפרטים.
זה הזמן לספר לכם מה עמדנו לעשות, ואני מניח שכבר עכשיו ברור לכם שחוקי זה לא היה.
כל ההונאה שלנו התבססה על יצירת רושם שיש לנו מידע פנימי על משחקי ליגת האלופות בפוטבול האמריקני. איך יוצרים את הרושם הזה? כמו שהזכרתי למעלה, פשוט אך גאוני.
רכשנו כתובות מייל של 20 מיליון אמריקנים (זה עלה 12 אלף דולר ונחשב לחלק מהוצאות הפרויקט). קנינו חוות שרתים, רכשנו דומיין משלנו ופתחנו חשבון בנק פיקטיבי. ואז "התלבשנו" על תוצאות ליגת הפוטבול. בכל משחק שתי קבוצות ותוצאה אחת אפשרית: ניצחון או הפסד.
במשחק הראשון שלחנו מייל האומר שיש לנו מידע פנימי שהמשחק מכור ואנחנו יודעים את התוצאה מראש. לחצי מהנמענים (עשרה מיליון) שלחנו, חינם אין כסף, מידע שקבוצה א' תנצח, ואילו לחצי השני שלחנו מידע שקבוצה ב' תנצח. כשאחת הקבוצות ניצחה, זרקנו את החצי שקיבל מידע שגוי והמשכנו עם החצי שקיבל מידע נכון. חזרנו על התרגיל בחמישה משחקים, כך שבכל משחק שעבר היתה קבוצה של אנשים שקיבלו תוצאת אמת.
לפני המשחק האחרון נשארנו עם 512 אלף אנשים שקיבלו חמש תוצאות אמת. לאותם אנשים שלחנו מייל שאם הם רוצים לדעת (ולהמר) על תוצאת המשחק האחרון, עליהם לשלם 1,000 דולר.
נשאר שבוע למשחק המכריע, ואנחנו ישבנו אחורה בכורסאות הרכות של הבלאג'יו, מוקפים בחוות שרתים וסופרים את הכסף שזורם לבנק.
והכסף זרם. לא היה גבול לשמחתנו. לא עצרנו לרגע לחשוב על אותם אנשים שמשלמים לנו 1,000 דולר ואחר כך רצים להמר במיטב כספם על התוצאות. התנחמנו בכך שחצי מהם יזכו.
יום אחד שניהם נעלמו לי לשעתיים
הכל נראה ורוד, אבל משהו בדינמיקה של שלושתנו השתנה. שינוי זעיר אמנם, אבל אני הרגשתי אותו כאילו מישהו דפק לי עם פטיש על הראש. ראיתי את זה במבטים ששירה ודן החליפו לפעמים, כשחשבו שאני לא מבחין. הבחנתי בכך כשנכנס סכום כסף גדול לחשבון. שירה היתה קופצת קודם על דן, ומחבקת אותו קצת יותר ממה שנהוג בין ידידים. משהו שם התחיל לא להיראות לי. ואז, יום אחד, שניהם נעלמו לי לשעתיים. מובן שהיה הסבר והוא היה חוקי ומשכנע. אני לא השתכנעתי.
אז הלכתי לדבר עם ג'ימבו, שבעצם קראו לו ג'ים אוונס והוא היה הבל-בוי בבלאג'יו. בחור כושי ענק, חייכן וטוב לב שקיבל ממני טיפים גדולים ואוזן קשבת כמה פעמים. היינו חברים די טובים.
ג'ימבו ישר ראה שאני שבור ושאל מה קרה. בדיוק נגמרה לו המשמרת, אז הלכנו לדרינק בסיזר פאלאס. שם סיפרתי לו שאני חושב שנבגדתי. ג'ימבו שתק כמה דקות ואז שאל אם אני בטוח. אמרתי שלא, אבל יש לי חשדות עמוקים. "אתה רוצה להיות בטוח שלא?" שאל. חשבתי על זה לא יותר מעשר שניות. אמרתי לו שכן.
אז הוא ביקש 300 דולר ואמר לי לתת לו יומיים. הוא חזר אחרי יום עם תמונות. חשכו עיניי. שירה ודן, מסתבר ניצלו את וגאס עד תום, במוטל קטן וזול.
הרגשתי שהשמיים נפלו עלי, אבל לא הראתי דבר לזוג הבוגדני. השעה היתה שמונה בערב, יום לפני הסופר בול. החשבון שלנו היה כל כך תפוח שהיינו חייבים להוציא משם את הכסף. תיכננו לעשות את זה למחרת היום.
בתשע בערב אמרתי לשירה ודן שאני מתוח מדי וחייב ללכת לבד לסיבוב בסטריפ. ידעתי כבר מה אני רוצה לעשות.
יצאתי מהחדר והלכתי לקומת העסקים של המלון. כבר לא הייתי שבור. כעסתי. זה לא היה כעס, זה היה חרון, עם כל העוצמות התנ"כיות של המילה. דן, מספר שתיים, זה שתמיד התחבא באור הזרקורים שלי. טוב, זה לא יעבור בשתיקה.
התחברתי לשרת הראשי בחדר שלנו מהמחשב במרכז העסקים. עשיתי כמה פעולות שקישרו בין שם הדומיין שקנינו לבין כתובת האימייל של דן. נכנסתי לחשבון הבנק הפיקטיבי ושיניתי את פרטי ההרשמה שיכילו את הפרטים האמיתיים של שירה. כעת חשבון הבנק הצביע על שירה והדומיין הצביע על דן. המלכודת כמעט היתה מוכנה.
כרטיס בכיוון אחד לריו דה ז'ניירו
השלב האחרון היה פתיחת חשבון באיי קיימן. הסתבכתי קצת בפרוצדורה, אבל בסוף הצלחתי. אפילו התקשרתי לשירות הלקוחות שלהם לוודא שהחשבון נפתח כמו שצריך.
חזרתי לחדר. שירה ודן ראו טלוויזיה. אחרי שעה הלכנו לישון. שירה ואני במיטה שלנו, דן בחדר השני של הסוויטה.
בבוקר אמרתי להם שוב שאני חייב סיבוב בסטריפ כי זה מאוד הרגיע אותי. לפני שיצאתי דחפתי מעטפה עם תמונות לז'קט של שירה שהיה תלוי על קולב בכניסה לחדר.
הלכתי לסוכנות נסיעות וקניתי כרטיס אחד בכיוון אחד לריו דה ז'ניירו. אחר כך ביקרתי בבנק. 58,000 אמריקנים תמימים שילמו 1,000 דולר כל אחד והשאירו לי 58 מיליון דולר בבנק. העברתי אותם לחשבון הבנק שפתחתי ביום האתמול.
כשישבתי במושב הרחב של המחלקה הראשונה עשיתי את שיחת הטלפון האחרונה. זה היה למשרד השריף של לאס וגאס. סיפרתי לו שבסוויטה אחת בבלאג'יו יש שני רמאים קטנים שמחכים להילכד.
שירה ודן קיבלו כל אחד עשר שנים בפנים על התרמית. אני קיבלתי וילה ענקית על החוף בריו דה ז'ניירו, זהות חדשה ומיליוני דולרים. לפעמים אני עדיין חושב על שירה ועל איך היא מסתדרת בכלא. על דן אני בקושי חושב. אני בטוח שלא עובר יום על שניהם בלי מחשבה אחת לפחות עלי.
- אוהבים סיפורים? רוצים לקרוא עוד? הקליקו כאן
לפנייה לכתב/ת 
