אם לאמא יש גלגלים

הילדה שלי קיבלה את האופניים שלה עוד לפני גיל ארבע. אני את שלי קיבלתי בגיל 14, אחרי שנים של בקשות שנדחו בדאגה. אני לא פחות חרדתית מההורים שלי, רק קלה יותר לשכנוע. כיף לראות אותה גדולה כזאת, מדוושת במרץ, נהנית מיכולותיה החדשות. ועם זאת, המהירות החדשה שלה, החופש החדש שלה, מאיצים בי לעטוף אותה בשכבות שקופות של ניילון מתפצפץ ולהצמיד לה, כמו לציפורים נודדות, משדר זעיר. בינתיים, אני מזכירה לה להסתכל על הדרך - לא על הבניינים, לא על הילדים האחרים, רק על הדרך - ומניחה כף יד על הגב שלה.

איפה כריות האוויר?

בגיל 14 התאהבתי גם אני באופניים החדשים שלי. הם היו דקיקים וכסופים והיו להם עשרה הילוכים שאף פעם לא הבנתי איך מפעילים, ואני התענגתי על הניידות והעצמאות והחופש להגיע מהר ולבד ובזול ממקום למקום. אחר כך, המרחקים שנאלצתי לגמוא הלכו וגדלו, וכבר הוצאתי רישיון לאופנוע, וכשזה נעשה מסוכן מדי עברתי לאוטו. ומאז, בעצם, הפעם הבאה שאחזתי שוב בכידון של אופניים הוא היה ורוד כולו ונמוך ועם נסיכות על הסל, וחיכה לגבירתו האמיתית שתצהל לקראתו כמו בכל מפגש מחדש.

אחרי כמה ימים של גיבוי מלא לבתי הרוכבת, היא הודיעה לי שאני יכולה כבר להוריד ממנה את היד, ושאלה, מנסה להעביר את מוקד העניין: אמא, למה לך אין אופניים?

למה, באמת.

הרוכבים של הטור דה פראנס עושים את פריז (צילום: רויטרס) 

בפעם הראשונה שעליתי על הווליב (Velib), האופניים הפריזאיות להשכרה קצרת טווח, משועשעת מהצעצוע החדש שנלקח בלחיצה מהמכשיר ברחוב, עוד לא ידעתי שצריך לבצע בדיקת כשירות לכל זוג לפני ששואלים אותו, וכך נתקעתי אני עם זוג שהכסא שלו לא מתכוונן. אבל לא רק הגיחוך שבברכיים שמתרוממות גבוה מדי בכל דיווש הטרידו אותי בסיבוב הבכורה שלי, אלא שאלה קיומית מעט יותר: איפה כאן מראות הצד? ומה עם כריות האוויר, מה? הרבה דברים בחיים נראים לי אלגנטיים יותר רק מתוקף העובדה שהם מתרחשים בפריז, אבל הימרחות על הכביש אינה חלק מהם.  

20 אלף זוגות אופניים

פרויקט האופניים הציבוריים בפריז, וליב, חוגג בימים אלה שנה להיוולדו. בצלילות מחשבה ובהשקעה אדירה, נפרשו ברחבי פריז 1,400 תחנות אופניים, שהמרחק ביניהן לא עולה על 300 מטר, ובהן כעשרים אלף זוגות אופניים להשכרה לזמן קצר. מלבד מחיר המנוי (יורו אחד ליום, חמישה לשבוע ו-29 לשנה), חצי השעה הראשונה היא חינם, מחצית השעה השנייה עולה יורו, השלישית 2 יורו, והרביעית ארבעה. שיטת התמחור הזאת גורמת לשימוש באופניים לזמן קצר, רק כדי להגיע מנקודה לנקודה ולא לטיול ארוך בעיר, ויוצרת זמינות גבוהה של זוגות אופניים בכל זמן לנוחות התושבים (קשה לשכור את הווליב עם כרטיסי אשראי זרים, כך שהתענוג לרוב נמנע מתיירים).

הפרויקט הזה מעורר השראה, ראשית בזכות הפרישה המסיבית והתכנון לפרטי פרטים. באתר האינטרנט אפשר למצוא לא רק את מיקום התחנות, אלא גם עדכון שוטף לגבי זמינות האופניים בכל אחת מהן (ברגע זה: 36 בתחנה הסמוכה לביתי, הושט היד וגע בם). אבל יותר מזה, נראה שבפרויקט הזה, שמובילה ועדת אופניים בעירית פריז, היתה מחויבות עמוקה ונחרצת להפעיל מדיניות ציבורית והשקעה תשתיתית לטווח ארוך ובאמצעותן לשנות את פני העיר ואת חיי תושביה. וזה עבד.

בפיענוח מוצלח של דינמיקת התזוזה בעיר, בהבנה לרוח התושבים ובהשקעה עצומה – 400 עובדים גויסו לפרויקט הזה, שלא לדבר על כלי הרכב שנוסעים מדי ערב ואוספים זוגות מקולקלים וכמו פיות טובות מניחים במקומם חדשים ותקינים - זה פשוט הצליח. זה מספיק זול, נוח ואופנתי כדי שזה יהפוך אמצעי תחבורה לגיטימי בעיר שבה למרבית התושבים אין מכוניות.

בין האוטובוס להולכי הרגל

לא מבינה את הביטוי "כמו לחזור לרכוב על אופניים". מפחיד לחזור לרכוב על אופניים בעיר שאתה רק מתחיל להכיר. תנאי מזג האוויר בפריז מאפשרים לדווש בעלייה ולשמור על הטריות, אבל בפעם הראשונה שלי על הווליב הזעתי כהוגן, גם אם מבפנים. חצי מהדרך ניסיתי להתחמק מרמיסתו הוודאית כמעט של קו 86 ובחציה השני, נמנעתי, בתמרונים מסובכים, מלדרוס את הולכי הרגל שהתפרצו לי למדרכה.

בפעם השנייה כבר בחרנו מסלולים סואנים פחות, ואפשר היה להרפות מעט מתסריטי האימה, ומדי פעם לאפשר לרגליים לנוח על הדוושות ולתת לשיפועים הקלים של חלק מהרחובות להוביל אותנו לגינה מיוחדת ומבוכית כמו סקוור לואי מרז'ורל ברחוב פורג' רויאל ברובע ה-11, להמשיך ולהכנס לסיבוב קצרצר בחצרות פנימיות מזמינות ברחוב שרון, ושם גם לאתר, בין המסעדות שעל דלתותיהן הנעולות שלטים שמברכים את כולנו בחופש נעים, בר קטן שמציע מוחיטו זול וחזק, להפקיד את האופניים בתחנה הקרובה ולגלות שהמוחיטו הזול והחזק הוא גם יעיל ושהשקיעה מתחילה לצבוע את השמים בוורוד בשמונה בערב, אבל שיש אור עד עשר.

בפעם השלישית, לבדי, פריז של ליל קיץ מואר היא תפאורה נהדרת לחלוף בה על אופניים, כבר הייתי צריכה להזכיר לעצמי: תסתכלי על הדרך. לא על הבניינים. לא על החנויות. לא על הרוכבים האחרים. רק על הדרך.