שדרות קמה לתחייה. באמת. תקופת הרגיעה האחרונה הוציאה את האנשים מבתיהם, המסעדות ובתי הקפה מלאים, התנועה בכבישים צפופה יותר ומין שלווה שורה על הכל. הקסאמים הספורים שנורים מדי פעם לא
משביתים את השמחה. בפעם הראשונה מאז שהפסקת האש יצאה אל הפועל אני יכול לראות את בבואתה של העיירה העליזה שהצמיחה את קובי אוז, שפתיים וכנסיית השכל. ואם לשפוט לפי מספר משלוחי הפיצה שיצאו ממרכז העיר לבתי התושבים, חוגגים גם בשכונות.
אולם החגיגה האמיתית היא הבחירות הצפויות לעירייה. אחרי קסם הקסאמים סיפורי בחירות אולי נשמעים לכם משעממים, אבל תאמינו לי, זה מרתק כראי לנפשה של שדרות.
אחלמה פרץ, ששון שרה, דוד בוסקילה ואלון דווידי כבר הכריזו על מועמדותם, ויש שמועות שאלי מויאל, ראש העיר הנוכחי, חושב להעמיד עצמו שוב לבחירה. אני מאד מקווה שזה לא יקרה ושהוא יחסוך לנו את הביזיון. תושבי שדרות יודעים שמויאל הותיר אחריו אדמה חרוכה בעיר: בתי ספר כושלים, שירותים עירוניים לא יעילים, עירייה שאינה מתפקדת וסיפורים מסמרי שיער על כספים שנעלמו, פרוטקציות למקורבים ואבטלה סמויה. כל מי שייבחר כאן יצטרך להפעיל תוכנית חירום לשיקום המצב.
בשכונה שלי מתחרים זה בזה שלטים ובהם תמונות המועמדים בגודל שלא היה מבייש את שלטי עזריאלי שהוצאו אל מחוץ לחוק. בוסקילה בחליפה שמרנית ועניבה. דווידי בצווארון פתוח ואחלמה בחליפה נשית ובעגילים ארוכים. כולם מחייכים. רק ששון שרה, בעל מכולת מבורדקת במרכז הישן ומועמד נצחי, הצטלם ככה סתם, לא מגולח. אחלמה סיפרה שהיא מתכננת להציב עוד שלטים רבים אבל מחכה עד אחרי תשעה באב.
כי ככה זה בשדרות. אם בתל אביב וירושלים המועמדים מורמים מעם, כאן הם יושבים להם בחדרים אפופי עשן ליד המרכז הישן, מבלים את עיתותיהם בשיחה עם ידידים, תושבים ואורחים מזדמנים, מתבדחים ושותים קפה. כולם מכירים את כולם. למישהו כמוני, שבא מבחוץ, יש תחושה של התפרצות למסיבת חברים. כולם למדו באותם שני בתי ספר, כל המתחרים מכירים את אבא של המתחרה, את הילד שלמד בקיבוץ סמוך, את הבת דודה שעברה לגור באשדוד ובעצם את כל תושבי העיר. דומה שהם ממשיכים כאן איזה סכסוך משפחתי עתיק ואהוב שבתוכו מהדהדת היריבות העתיקה בין מפא"י לבין חרות, בין הקיבוצים לבין עיירת הפיתוח. איש כבר לא זוכר מה בדיוק היה שם, למה הקיבוצניקים התנשאו עליהם, ואיך זה נוגע לבחירות של היום.
אילנית ואני הסתובבנו אתמול בתוך העיר השוקקת בין המטות. התחושה הכללית היא של פתיחות רבה מצד כל המועמדים שאין מחיצה בינם לבין הציבור. יוצאת מכלל זה אחלמה שבנתה לעצמה דגם צנוע של לשכת ראש עיר, עם מזכירה, חדר נפרד בו היא יושבת ומפות של שדרות על הקיר. אבל גם היא הסכימה בשמחה לשבת ולשוחח איתנו על המצב כמעט עד חצות. עמיר פרץ הסתובב בלשכה, נכנס, יצא, ולבסוף ישב איתנו והפליג גם הוא בסיפורים על העיר בימי כהונתו, ועל תפיסותיו לגבי דרך הניהול הנכונה. "בעיני עמיר הוא כלי על הלוח" אמרה אחלמה. "אני מסתייעת בו כשאני חושבת שזה יעזור". היא מודעת היטב לשמועות הזדוניות שמתרוצצות בעיר כאילו עמיר הוא המועמד האמיתי והיא רק ניצבת בחזית.
"אז מה?" שאלתי, "נכון שבניתם לכם מקלט בבית בזמן שעמיר היה שר ביטחון, וכשלמרבית תושבי שדרות עוד לא היה ממ"ד?" קצות שפמו של עמיר רטטו. "בואו לראות בעצמכם אם אתם רוצים", אמר בכעס. זה נכון שהשב"כ הכריח אותי לבנות גדר מסביב לבית אבל התנגדתי בנחרצות לדרישתם לבנות ממ"ד לפני שאר התושבים, ועד היום אין לנו. ב'צבע אדום' אנחנו יורדים למרתף הישן של הבית, שנבנה לפני 30 שנה".
"ומה עם הסיפורים על הילדים ששלחתם ללמוד מחוץ לשדרות? לא נאה לכם לשלוח אותם לבית ספר מקומי?" אחלמה נעה בחוסר נוחות על הכסא. "אתם מכירים את מצבה העגום של מערכת החינוך בעיר. במצב הנוכחי אף אחד לא יכול ללמוד כאן. אמנם שלחנו שני ילדים ללמוד מחוץ לעיר, אבל בננו הצעיר התעקש ללמוד דווקא בשדרות ולא עמדנו בדרכו, ובמשך כל השנים הללו הייתי בוועד ההורים של בית הספר וניסיתי לשפר את המצב".
אחלמה עושה רושם של מתמודדת רצינית. היא לא "אשתו של". היא בקיאה בחומר ומכירה היטב את בעיות העיר. לקראת ההתמודדות נסעה להיפגש עם מרים פיירברג, ראש עיריית נתניה, ישבה איתה כמה שעות והתרשמה מיכולתה לנהל ביד רמה עיר וקואליציה מורכבת. יחד עם זאת התרשמתי שראשה נתון עדיין למערכת הבחירות ולא ליעדיה כראש עיר. ככל שניסיתי להטות את השיחה לכיוונים של תוכנית פעולה היא תמיד שבה לנושא המועדף – המאבק מול המועמדים האחרים, ובעיקר בוסקילה. כבודו של המרוץ לראשות העיר במקומו מונח, אבל אם אחלמה רוצה את הקול שלי היא תצטרך להציג גם רעיונות הגיוניים לשיפור מצב העיר וגם דרכים ברורות למימושם.
פרופ' דרור זאבי, מרצה במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עבר להתגורר בשדרות
בפרק הבא: על הצמד דוד בוסקילה וטל נחשונוב.
