כשהבית חורק

הייתי בכיתה ט' כשמלחמת יום הכיפורים פרצה. הייתי צעיר לימים אך חשתי היטב את הזעזוע שפקד את החברה הישראלית הזחוחה, הבטוחה בעצמה, זאת של ה"סמוך" המפורסם.

ירמיהו במגילת 'איכה' המקוננת על חורבנה של ירושלים ובית המקדש הראשון מאשים את נביאי השקר בטיפוח תחושת השאננות המזויפת: "נביאיך חזו לך שווא ותפל". אין דבר גרוע יותר מאי הכרה במציאות. הדבר הגרוע ביותר בתהליכי ההכחשה הוא השיתוק המתלווה אליהם. ואכן אותם 'נביאי שקר' "לא גילו על עוונך להשיב שבותך". דהיינו: אותם נביאי שקר אינם מציבים מראה אמיתית, ישרה בפני הציבור. ובכך הם מונעים מהעם לתקן את מצבו הרוחני, המוסרי, הפוליטי והחברתי.

הם, נביאי השקר, פופוליסטים, הם יודעים היטב מה הצבור רוצה לשמוע ומתאימים את המסרים שלהם לצרות המוחין של הצבור ולשאיפתו הכמוסה לדעת ש'הכל בסדר'. במקום להביא את העם לחשוב ולהתפתח הם מרדימים אותו ב'הישרדות' וב'כוכב נולד'. הדוגמא הבולטת היא האולימפיאדה הנפתחת היום.

איזו התרגשות, איזו חגיגה, איזו שמחה מופלאה, איזה טקס מדהים. לשווא תחפש בין נביאי התרבות הנוכחית את מי שיבטא בצורה שיטתית ועקבית את זעקתם הדמומה של קורבנות 'קציר האיברים' בסין. לשווא תחפש את זעקתם של גולי טיבט החיים בפזורה מגורשים מנחלתם. נביאי התרדמה מרדימים את מצפונינו, מרדימים את הביקורת העצמית שלנו. רק כך יכולה ממשלה שלימה לשבת במחיצתו של מנהיג הנחשד חשדות כבדים באי מוסריות, ולשתוק מפחד שיאבדו את כיסאותיהם. מנהיג שלא מוכן לומר אמת, מנהיג שאיננו מוכן לשלם מחיר אישי עבור ערכיו, איננו רק בוגד בשליחותו, הוא מחנך את העם חינוך שלילי. הוא מרדים את מצפונו של הדור הצעיר. המתרגל לאופורטוניזם, לכפל לשון, לצביעות מוסרית.

אבל משהו רע ונפלא כאחד קורה לנו. הביטחון המזויף בקיומנו נעלם והוא החליף את מקומו בספקות מכרסמים, באי-ודאות ואפילו בחשש. איראן המתחמשת והבוחשת להרע מצפון. החיזבאללה האיראני בצפון הקרוב מאד. החמאס הקיצוני והאכזר מדרום. הרשות הפלסטינית על נכלוליה ושנאתה המתוחכמת במרכז. כל אלה יוצרים חשש, אי ודאות. זה רע, זה רע מאד. אבל זה כנראה נצרך. כי רק תחושת החשש תביא אותנו לתקן. תביא אותנו לחפש את הפגמים שלנו בכל דבר ובכל מקום. הפגמים בשלטון ובשליטים. הפגמים במבנה החברתי. הפגמים בזהותה היהודית והערכית של המדינה. הפגמים שבתחושת ה'ביחד' במדינה, ה'סולידריות'.

כשהבית חורק, גם נביאי השקר מתפכחים (זה אמנם לא קרה בתקופת חורבן הבית). וזאת בדיוק המטרה של תשעה באב. זה לא רק יום עצוב, זה לא רק צום מעיק. זה יום של חשבון נפש לאומי.

זה יום שבו אנו אומרים בקול צלול "כן, זה יכול לקרות": זה קרה לנו פעמיים בהיסטוריה וזה חלילה , חלילה יכול לקרות שוב. המציאות הודאית שאנו מנסים לרקום לעצמנו עשויה להתמוסס, חלילה ברגע אחד. הבה נתעורר כולנו לפני שיהיה מאוחר מדי. כשנרעב ונצמא ביום ראשון הקרוב, תשעה באב, לא נצטער על מה שהיה, בלבד. אלא נדאג ממה שחלילה יכול להיות. נדאג ונפקח אגב כך את עיננו. נדאג ונתקן.