האם החקלאים מייצאים מים לחו"ל?

"לא חיפשנו דם, חיפשנו מים!", אמר ח"כ דוד מגן, עם סיום עבודתה של ועדת חקירה פרלמנטרית למשבר במשק המים לפני שש שנים. הרבה מים זרמו מאז, או שמא מעט - תלוי את מי שואלים. לפני כשבועיים קמה עוד ועדת חקירה, ממלכתית הפעם, לבחינת הכשלים שהובילו למשבר המים בו מצויה ישראל כיום. גם כעת יש מי שחוששים כי הוועדה, לכשתקום, תבזבז זמן יקר ומשאבים כדי למצוא אשמים, במקום ליישם את מסקנות הוועדה הקודמת.

ההחלטה להקים ועדת חקירה ממלכתית למשבר המים הצליחה להכניס את החקלאים בישראל לעמדת מגננה. מי שפעם נחשבו לחלוצים שהפריחו את השממה, יודעים כי הם אלו שעלולים להיות השעיר לעזאזל של המשבר הנוכחי. מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, יוסטה בלייר, קרא השבוע לחברי הכנסת לחזור בהם מהכוונה להקים ועדת חקירה, וכינה אותה משגה. "אנו סבורים שציד מכשפות אינה הדרך הנכונה לטפל במשבר", כתב בלייר. הוא אולי יודע שבעיני רבים סיימה החקלאות את תפקידה הציוני, וכשהאתוס של 48 פוגש את מציאות המחסור של 2008, יש לו ולחבריו רק מה להפסיד.

"בננות צריך לגדל באפריקה"

פרופ' הילל שובל, מומחה למשק המים וראש המחלקה למדעי בריאות הסביבה במכללה האקדמית הדסה, סבור שהחקלאות בישראל צריכה לשנות את פניה בהתאם למצב המים. "אנחנו מקציבים כמחצית מכמות המים לחקלאות, למרות שהתרומה של החקלאות לתל"ג היא שני אחוזים בלבד", הוא אומר.

שובל מניח על השולחן את מה שזרם גדל והולך של פקידים בכירים ואנשי אקדמיה חושב – החקלאות בישראל סיימה את תפקידה ההיסטורי, והיא לא כלכלית יותר. לשיטתם, במדינה מדברית כמו שלנו, אין סיבה לספק לחקלאים מים זולים, שמבוזבזים על גידולים זוללי מים ובחלקם נשלחים לייצוא לאירופה ולמזרח הרחוק. המשמעות היא שמדינת ישראל מייצאת מים ושהתשואה הכלכלית מהיצוא הזה לא שווה את בעיית המים שנוצרת פה בשל כך. "זה שיגעון לסבסד פרחים שגוזלים המון מים, ולייצא אותם לחו"ל, למרות שהתרומה של היצוא הזה לכלכלה היא שולית", אומר שובל.

באפריקה או בעמק הירדן? מטע בננות (צילום: נירה ניסקי)

לא רק הפרחים על הכוונת, גם פירות ההדר, הפירות הנשירים, צמחי הנוי הכותנה ותפוחי האדמה - כולם צרכני מים גדולים, וחלקם הגדול מיועד לייצוא. "בננות צריך לגדל באפריקה ולא בישראל", אמר השבוע המדען הראשי של המשרד להגנת הסביבה ד"ר ישעיהו בראור. לדבריו, לחקלאות יש חלק חשוב מאין כמותו בהכאת שורשים ובחיזוק הקשר של האדם אל הארץ, אבל "ישראל נמצאת היום במצוקת מים משברית", והמצב ילך ויחרף אם לשפוט על פי ההערכות שפירסם המשרד לשנים הקרובות. "צריך להסתכל על תכנון אסטרטגי, גם בחקלאות וגם בתחומים אחרים. צפוי שיהיו פחות ופחות מים לחקלאות וכאן נשאלת השאלה מה טוב לארץ הזאת - ולאו דווקא לחקלאות", אמר בראור.

חצי הכוס המלאה (בקולחין)

האם החקלאים אכן אשמים במצבו של משק המים? המחלוקת על כך יכולה למלא את הכנרת. ישראל צורכת מדי שנה כ-2 מיליארד מטרים מעוקבים של מים, כשמחציתם מיועדים לחקלאות. אבל רוב המים לחקלאות הם מים מושבים - כלומר מי שפד"ן, מי קולחין או מים מליחים. ובכל זאת, כאשר מתריעה רשות המים על חומרת המשבר, שב ומופנה הזרקור לעבר החקלאים והמים השפירים שהם צורכים.

"יש גידולים שאין להם הצדקה, ואם מדינת ישראל רוצה להציל מים, היא צריכה להתערב ולעודד מעבר לחממות בדרום. אין הצדקה לגידול מטעים בדרום הארץ", אומר אסף ינאי, מוסמך קרקע ומים.

אך התשובה מורכבת יותר. את רוב שיאני צריכת המים ניתן להשקות גם במים מושבים - כלומר לא במי שתייה - אבל כמות המים המושבים לחקלאות גם היא מוגבלת. ישראל אמנם נחשבת לאחת השיאניות בשימוש במים מושבים בחקלאות, אך העובדה שעדיין שומעים לא מעט על הזרמת שפכים לנחלים מלמדת שיש עוד הרבה לעשות בתחום.

צריך עוד. מכון טיהור שפכים בגליל

נציג החקלאים בלייר, רואה את משבר המים דרך חצי הכוס המלאה בקולחין. למדינה יש מזל, לדבריו, שהחקלאים הם אנשים אחראיים. "לו החקלאים היו פחות אחראיים, המשבר היה גדול יותר. מי שעשה שינויים בהתאם למצב בשנים האחרונות היו החקלאים", הוא אומר בשיחה עם ynet, ומדגיש שהחקלאות החזירה בעשור האחרון למערכת הארצית כ-310 מיליון מ"ק מים על ידי השימוש שלה בקולחין.

אבל בלייר רוצה עוד, ולמדינה אין לתת. "אותנו החקלאים מעניין בעיקר מי הקולחין, אין מצב שאנחנו מקבלים קולחים ולא משתמשים בהם", הוא אומר. הסיבה לכך, לדבריו, היא "הרבה מאוד אדמיניסטרציה ומנהל והרבה בירוקרטיה. אין שטחים להקמת מאגרים ולהקמת מפעלי קולחין, ואין אפשרות להתגבר על משבר המים בלי להקים מאגרים נוספים. כל אחד זורק את הכדור על השני".

למרות מסקנות ועדת מגן, בשש השנים האחרונות לא הושגה התקדמות משמעותית בהקמת מאגרי קולחין נוספים. "אחת הסוגיות הכי מעצבנות והכי לא מתקבלות על הדעת היא הקצאת הקרקעות למאגרים. מדינת ישראל פועלת נגד עצמה באופן תמוה", אומר ד"ר בראור.

לא רק שיקולי רווח והפסד

התמונה אף מורכבת עוד יותר אם לוקחים בחשבון סוגיות לאומיות, כמו טיפוח התיישבות חקלאית באזורים מסויימים מסיבות אסטרטגיות או אידאולוגיות. אם המדינה רוצה להקים יישובים באזורים מרוחקים ממרכזי תעסוקה כמו הנגב או הערבה, ואם היא רוצה לייעד אותם לייצור חקלאי, היא צריכה לספק להם את התנאים לעשות זאת - גם אם לעיתים המחיר כבר, אומרים המומחים. גם כאן, המשמעות של הנחת קווים להולכת קולחין, הקמת מכוני טיהור או קידוח בארות היא בעיקר כלכלית ופוליטית.

כשקווי המים הקולחים לא מגיעים לכל החלקות החקלאיות, אין לחקלאים ברירה ולמרות מחירם היקר להשתמש במים שפירים. "קו לוקחים בהתאם לכיס", אומר נעים נפתלי חקלאי ממושב נגה, "אם המדינה תתערב ותיתן סיוע קטן להנחת קווי מים, החקלאים ישתמשו פחות במים שפירים".

החקלאים אומרים שבחינת הענף בעיניים כלכליות תשחט עוד פרה קדושה על מזבח הציונות. האם מדינה שקמה על מורשת חקלאית, של עם השב לארצו יכולה לזנוח את המורשת ההיסטורית שלה? ועדת החקירה הממלכתית תצטרך אם כן לשקול, בנוסף לשיקולי מפלס המים ושיקולי הרווח וההפסד למשק, גם את תפקידיה הנוספים של החקלאות - שבולעת את פסולת המים של המדינה, שומרת על השטחים הפתוחים מלהפוך לקניונים או אתרי פסולת ותורמת גם לשימור ערכי נוסף ומורשת.

אז האם החקלאים הם הרעים או הטובים בסיפור הזה. "החקלאות איננה אויב של הסביבה" אומר פרופ' אלון טל מאוניברסיטת בן גוריון. "זה נכון שהיא רק שני אחוזים מהתל"ג, אבל היא מספקת 80 אחוזים מהמזון בישראל ועם כל הכבוד להייטק, אנשים לא אוכלים לא מחשבים ולא תוכנה. יש לחקלאות גם ערך ציוני. יכול להיות שיש פה ושם עוד חלקות שעדיין מבזבזות קצת מים, אבל להפוך את החקלאות להיות הרשע, אחרי כל השנים של השיפור. זה פשוט לא דבר נכון לעשות".