דרוויש לא ימות

קשה לכתוב על מחמוד דרוויש בלשון עבר. קשה עוד יותר לסכם ברשימה קצרה את חייו ותרומתו של המשורר הלאומי הפלסטיני, תואר שקיבל בזכות ולא בחסד.

לא אגזים אם אקבע בצורה נחרצת כי דרוויש הוא הסמל השני של העם הערבי הפלסטיני אחרי הראיס יאסר ערפאת ז"ל. כמה אירוני שבאתר הבית של גדול משוררי פלסטין בכל הזמנים, טרם עדכנו את קורות חייו עד לכתיבת שורות אלה, אולי בכוונת מכוון.

דרוויש אכן הלך לעולמו, אבל הוא ימשיך לחיות בינינו, לחנך אותנו. הרוב העצום של העם הפלסטיני בישראל, בשטחים הכבושים, במחנות הפליטים, התחנך על שיריו הלאומיים של האיש שהקדיש את שירתו לבעיה של עמו. הוא ידע גם ידע להיות איש הקונזנצוס. כולם אהבו אותו, העריכו אותו כבן אדם וכמשורר. 

השפעתו כמשורר על התרבות הפלסטינית הייתה גדולה לאין שיעור. לא תמצא בית ערבי פלסטיני בתוך הקו הירוק שאין בו קולקציית ספרי שירה של דרוויש. הוא נכנס בעוצמה ללבבות אחיו לא דרך שירי האהבה, כי אם באמצעות השרשרת אהבת המולדת, אותה לא זכה לראות משוחררת.

לדרוויש, מחבר מגילת העצמאות של פלסטין, היה העוז והאומץ להגיד לא להסכמי אוסלו. הוא פרש על רקע זה מאש"ף, אבל תומכי ההסכם לא החרימו אותו. אדרבא, הוא נשאר אהוד על כולם.

קורות חייו מסמלים יותר מכל את סיפורו של הפלסטיני הנודד: נולד בכפר בירווה בגליל, שהוחרב בנכבה  ב-1948 ונאלץ לברוח ללבנון יחד עם בני משפחתו. כעבור שנתיים שב למולדת ועבר להתגורר יחד עם בני משפחתו בכפר ג'דיידה הסמוך למושב אחיהוד, שהוקם על חורבות כפרו. שירות הביטחון הכללי היה בעקבותיו. כתיבתו הרגיזה את הארגון, ואולי נכון לומר: הפחידה אותו. לאחר שנעצר מספר פעמים על ידי השב"כ יצא למוסקבה מטעם מפלגת רק"ח, וקיבל את ההחלטה שהביאה לגל של ביקורת נגדו: הוא בחר להיות פליט מרצון, הצטרף לאש"ף וחלומו לשוב לפלסטין המשוחררת נמוג.

בכל זאת המשיך לכתוב שירה, שירה לאומית בהדגשה על אהבת המולדת. ספריו תורגמו לאין ספור שפות, הוא הפך לשגריר הטוב של פלסטין בארצות הניכר. השפעתו חצתה את העולם הערבי והאיסלאמי, והייתה להשפעה אוניברסאלית.

הפחד של ישראל ממנו ומשיריו השתקף היטב כאשר שר החינוך לשעבר יוסי שריד החליט להכניס את ספריו לתוכנית הלימודים בבתי הספר הערביים. מדינה שלמה, מעצמה גדולה כמו ישראל פחדה מהאיש הממושקף המדבר במונוטוניות. הימין הישראלי הצעקני החליט כי ייהרג ובל יעבור, שירי דרוויש לא יילמדו בבתי הספר הערביים, בהם ימשיכו ללמד את חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי של הישראלים, שאמר פעם כי הוא שונא את היהודים הספרדים, משום שהם דומים לערבים.

האנטגוניזם הישראלי לדרוויש רק העניק לו עוד נקודות זכות בקרב בני עמו. שיריו הפכו ללהיטים: הזמר הלבנוני הלאומי מרסיל ח'ליפה הלחין את שירו המפורסם של דרוויש, שעוסק באהבתו העצומה לפיתות שאמו מכינה. השיר הפך ללהיט בעולם הערבי, והפלסטינים, נשים, ילדים וגברים, החלו לשיר ולשנן אותו.

במותו ציווה לנו דרוויש את המסע והמעבר ממקום למקום, בשל התנאים הבלתי מתקבלים על הדעת שנוצרו לאחר הקמת מדינת ישראל.

בימים אלה מנהלים בני כפרו מאבק נגד הפיכת בית הקברות המוסלמי והנוצרי של אלבירווה לדיר עזים. המאבק המשפטי נמצא בעיצומו, ודרוויש לא זכה לדעת מה סופו. הוא גם לא יזכה להיקבר בכפר בו נולד.

שלטונות ישראל לא הרשו לו לחזור למולדתו בעודו בחיים. אני מניח שהם יתנגדו לקבור אותו בתוך הקו הירוק. אוי לבושה, מדינה נגד משורר. אבל מה זה משנה היכן ייקבר? ישראל יכולה להתנקם בו גם לאחר שהחזיר את נשמתו לבורא, אבל בשום צורה ואופן איננה יכולה למנוע את המשך חלחול שיריו לבני עמו שאהבו אותו, וימשיכו לאהוב אותו ואת שיריו תמיד.

יהי זכרו ברוך.

זוהיר אנדראוס הוא מנכ"ל העיתון הערבי-הישראלי "מע-אלחדת'"