ההוצאה המחודשת של הספר "לוויה בצהריים" מאת ישעיהו קורן לוותה בשורה של ביקורות נלהבות, ריאיון מיוחצ"ן עם עורך הסדרה, מנחם פרי, שורה של מבקרים שהכתירו אותו כפסגת הפרוזה העברית (בני ציפר ב"הארץ" שאל - האם קורן הוא הסופר הגדול המוחמץ של דורנו?) ואף זיכתה את מחברה בפרס ביאליק.
לוויה בצהריים נכתב בסוף שנות השישים ופורסם בתחילת שנות השבעים. הוא מתאר את החיים במושבה ציונית-אשכנזית כמעט דמיונית, מתוך עיניה של הדמות הראשית, הגר ארליך. הגר הופכת להיות הבייבי- סיטר של יפתח, בנה של שכניהם הקרובים, שרה ושימחה שטראוס. הגר ויפתח הולכים יחד לכפר הערבי ההרוס הנמצא מול המושבה, ומוקסמים מהחיילים המתאמנים שם. במהלך שיטוטיהם הגר מוצאת מימיה צבאית שתשנה את חייהם. בהמשך אנו הולכים קדימה ואחורה בזמן כדי לגלות כיצד הדמויות השונות החליטו דווקא להישאר במושבה ולא בעיר הגדולה.
קורן לא הניח לסיפורו לחרוג מעבר לגבול הלאומי המסומן. זאת למרות שדווקא הספרות היא זו אשר יכולה להעניק לנו אופקים חדשים של מחשבה, דמיון ודרכים לזהות את האחר. במשפט הפתיחה אשר מכיל את הצופן הגנטי של הספר אנו מבינים כי הכפר הערבי עזוב: "הגר ארליך ישבה במרפסת הצופה אל הכפר הערבי העזוב" (עמ' 7). בכל זאת, לא ברור לאן תושביו עזבו, מדוע ובאילו נסיבות. לעומת זאת, היהודייה הגר ארליך מתקיימת ויושבת במרפסת, וההיסטוריה נשארת חסרת תוכן רציף ובעצם חסרת מובן.
אי אפשר לדעת לאן הולכת הגר כשהיא עוזבת את המושבה ואיפה בדיוק ממוקם הכפר הערבי. מה שברור הוא שהמושבה לא תיעלם, הכפר הערבי לא יחזור לקדמותו, ושאין באמת מבט אוניברסלי של קורן בסביבתו. נדמה כי קורן אף "חטא" בניסיון לתאר את האחר ובבד בבד כלא אותו בגבולות מבטו. לכן גם לא תעזור לנו הקריאה הליברלית של אחת מדמויות המשנה חלמי: "אני לא ערבי, ואני לא מלוכלך יותר ממך. בטח שלא מלוכלך. כן ערבי. אבל לא כמו שאתה אומר." (עמ' 106).
האלימות שהשתמשו בה כדי להשתלט על הטריטוריה, הופכת לאלימות של שתיקה של הספרות העברית. קריאתו של חלמי שהוא לא ערבי ולא מלוכלך יכולה לחזור להיזרק לחלל האטום של הספר, מכיוון שהיא אינה יכולה לערער את הגבולות הלאומיים של הספרות העברית. וכך מתקבל מחדש קורן לתוכה ואנו מתבקשים לשכוח מה שמאיים ומפחיד.
הספר כתוב בצורה בהירה, שומר על קצב מהיר, ואף מכריח את הקוראים להשלים פערים ולפענח בעצמם את הטקסט. יחד עם זאת, ההכתרות השונות של קורן כפסגת הפרוזה העברית מחייבת אותנו למצוא לכך צידוקים אתיים, אסתטיים או סוציאליים, ואין אנו מוצאים אותם ב"לוויה בצהריים". זה אינו ספר שמצליח באמת לבקר את הלאומיות; טווח הזמן שלו קצר מדי, היכולת שלו לחדור מבעד למסך האחרות מוגבלת וחוץ מרבדי טקסט תנ"כיים, הוא לא מצליח לבסס ספרות שלא תיפול לתוך האקראי והשרירותי (מותו המוזר של יפתח).
יש הבדל גדול בין ההגדרה של הספרות העברית לבין הספרות הישראלית;
הספרות העברית היא דקה וצרה והספרות הישראלית אמורה לכלול את כל מי שנמצא בטריטוריה של ישראל. בשביל לזהות את הספרות "העברית" עלינו לקרוא היטב בין השורות של אלו המגדירים אותה מחדש. עלינו לשאול כיצד ספרים, סופרים, עורכים, מעניקי פרסים ומבקרים מעניקים לה משמעות מחודשת.
הסופר שירצה להתקבל למשפחת הספרות העברית יתבקש לשמור על גבולות הסיפור הלאומי, לכן ההכתרות של קורן הם לא יותר מניסיון להתאחד מחדש על ההנחות הרווחות בספרות "העברית", מאשר באמת למצוא את אלו שיציעו דגם חדש לתרבות בישראל.
לוויה בצהרים, ישעיהו קורן, הספרייה החדשה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1974, 1989, 2008.
