מעבר גבול

שלושה רקדנים. בדרך כלל זן שמדבר פחות ועושה יותר, נפגשים בחדר חזרות. כל אחד בשלו ולמרות זאת, איכשהו ביחד, נוצר רצף הגיוני שנוגע בקו החמקמק שבין האמן המבצע לאדם שמאחורי האמנות. Opus 3, מפגש ראשוני וחד פעמי על במת תיאטרון תמונע בין מאיה וינברג, איריס ארז ורותם תש"ח, הוא ערב קאמרי מינימליסטי של יצירות סולו בין מחול לפרפורמנס שבודקות מחדש את גבולות הבמה.

כך למשל "מאומנת" שיצרו במשותף הרקדנית מאיה וינברג וקרן אידה נתן. הפרפורמרית ממש רוצה שתאהבו אותה. היא שואלת: האם היא צריכה את הקהל באמת או רק כרעיון? בהדרגה היא חושפת בדיבור ותנועה את מה שנסתר לרוב מעיני הקהל וזה שיטתיות איסוף החומרים לעבודה. בעולם המינימליסטי שנוצר, היא שולטת בכל האמצעים המייצרים את האשליה הבימתית.

כל מה שרציתם לדעת על גבולות מטושטשים (צילום: מרב יודילוביץ') 

גם בעבודה של איריס ארז, "זמני", הרקדנית שהיא גם היוצרת, רוקדת את הסבטקסט שעל פי הגדרתו, נסתר. "יש כאן עיסוק בחשיפה", אומרת ארז ומחברת את הנקודות המשותפות לשתי העבודות, "גם מאיה וגם אני עוסקות בשאלות מה זה אומר להיות רקדנית? למה הקהל מצפה מאיתנו ככאלה? מה זה אומר להופיע? לכאורה זה מאד חושפני, אבל מכיוון שזה נעשה בתוך מסגרת מאד ברורה של מופע האם זה אישי?" 

בשאלות דומות מתחבט גם רותם תש"ח. "מטמורפוזות", שמבוססת על יצירתו של המשורר הרומי אובידיוס, נוגעת כמו הכתבים המיתולוגיים הפיוטיים בשינוי הצורות והסדרים. תש"ח מבצע בערום מלא תרגילי אקרובטיקה ובתנועות מגדריות נקביות שמוחקות למעשה את הגוף הגברי העירום.

"כולנו עוסקים בדימויים. אשה, גבר, פרפורמר, עירום, רקדנית, מיניות. בסוף כל אלה אנחנו מביאים את האדם שמאחורי הדימוי על כל המורכבות שבו", אומרת ארז, "מה שאנחנו אומרים בעצם הוא שבעלייה על הבמה יש חשיפה אבל גם הסוואה. השאלה המרכזית היא כמה אתה, היוצר, נותן לקהל מפתחות לפענוח".

תש"ח. מבקש להיפטר מהמסלולים הקבועים (צילום: גסטון צבי איצקוביץ) 

אם תשאלו את ויינברג היא תאמר שהסבטקסט ששלוש העבודות מבקשות לייצר הוא זהה. "כולנו עולים על הבמה. כולנו רוצים את תשומת הלב. כולנו רוצים שתאמינו", היא אומרת, "שלושתנו עוסקים בציפיות שיש במשחק הזה שבין המופיע לקהל. אני באה לרקוד בשבילכם. אני מכניסה אתכם לתוך החדר שלי. אני יכולה להיכנס אליו מתי שאני רוצה. להפסיק את הכל מתי שאני רוצה. הפרטי פה מוחצן וזה מבלבל. אנחנו מתייחסים לקהל באופן מודע ומתוך מבט חיצוני. אנחנו בוחרים מתי כל זה מתחיל ומתי זה נגמר".

ארז. אנחנו רוקדים את עצמנו (צילום: מרב יודילוביץ')

על מידת השליטה שיש בידי המופיע הדעות חלוקות. "עדיין יכולת השליטה שלנו על מה הקהל רוגע מהרגע שאנחנו עולים לבמה, מוגבלת מאד", אומרת ארז, "זה משאיר את הפרפורמר עדיין מאוד חשוף גם אם הסיטואציה מלאכותית. אנחנו רוקדים את עצמנו, מביאים את עצמנו לבמה. אז נכון, יש חוזה לא כתוב בין המופיע לקהל ועל הגבול הזה אנחנו נעים. כולנו למעשה מתעסקים במתיחת קו הגבול".

דבר והיפוכו, זה בעצם מה שהערב הזה מבקש להביא. הבלבול הוא חלק מהעניין. "זה נשמע פרדוקס אבל כמו שבחיים אתה לא חושב על תנועה, אלא פשוט זז, כך על הבמה. אתה לא שם לב שאתה מתנהג כי זה עטוף בטכניות", אומר תש"ח, "אני מנסה להסביר לקהל ולעצמי את המעבר בין הרגע שבו אתה מופיע ועושה מניפולציה על הזמן והחלל, לבין המקום שזה פשוט קורה".  

וינברג. לעולם לא נגיעה לתשובה מוחלטת לשאלה איפה עובר הגבול (צילום: מרב יודילוביץ')

שלושתם אינדיבידואליסטים מובהקים. שלושתם עבדו עם יוצרים אחרים, אבל התבלטו באמירה הפרטית שלהם. "לכל אחד מאתנו יש ביוגרפיה בימתית ומשטור בלהקת מחול או עבודה עם כוריאוגרף אחר שיוצרים מסלולים קבועים בגוף שמבחינתי הם כמו שדים שאני מנסה להיפתר מהם", אומר תש"ח, "אני לא רוצה את המסלולים וההרגלים האלה שאני עדיין כלוא בתוכם". ארז מסכימה. "שלושתנו משתמשים באמצעים תיאטרוניים קיימים. כולנו מופיעים בחלל השחור הזה, מזמינים קהל לרכוש כרטיסים, עובדים עם תאורה ומוזיקה ומקיימים את ההסכם הלא כתוב שבו אנשים יושבים בשקט בשביל לספוג חוויה תרבותית שאנחנו מספקים. הרצון שלנו הוא לפרק את התבנית ולהציף שאלות לגבי המדיום".

תש"ח שולף משום מקום את המילה קפיטליזם שמעלה את השיח באוקטבה. "אני רואה בזה תִבְנוּת של קפיטליזם. מה שזה אומר למעשה לקהל זה: 'בואו תקנו לעצמכם קצת משמעות לחיים שאנחנו, היוצרים או הפרפורמרים, נספק לכם'. משהו בהסכם הזה שאומר תמורת 60 שקל נספק לכם משמעות, כובל את האמנות בחוקיות שקשה לי אתה".

אז הנה באים השלושה ומבקשים לנפק חוויה שיוצאת מהזמן הקפיטליסטי ומציעה תן וקח קצת אחר. כשהם מנסים למצוא שפה מספקת שמורכבת לא רק מאלמנטים של תנועה, הקהל מהלך על גבולות מטושטשים של חוויה. "קודם כל צריך להגדיר את הגבולות", שולפת מאיה וינברג בצורה מכנית את הטקסט מהעבודה שהיא מציגה בערב ומונה: גבולות החלל, המרחב, המגדר והזמן". היא יודעת שברצון להגדיר את הגבולות מקופלת הידיעה שאין גבולות. "המוחלטות הזו אינה קיימת. זו הפוליטיקה השבלונית של הזהויות", היא אומרת, "הרצון שלי הוא לערבב ולבלבל ולהבין שלעולם לא נגיע לתשובה מוחלטת לשאלה איפה עובר הגבול. אין שחור לבן ממש כשם שמגדר זה לא גבריות או נשיות אלא זהויות משתנות".

Opus3 - יום ב', 18 באוגוסט, בשעה 20:30 בתיאטרון תמונע