"יש לי ילדים לא מושקעים ואני גאה!"
כמה ביטויים של הורים שמרתיחים את אריאנה מלמד: "להציב לילד גבולות", "לזרום עם הילד", "הורים משקיעים" ו"ילדים מושקעים" - ילדים כמו הילד של השכנים שיש לו פלייסטיישן וג'יפ ושולחן מעץ מלא. ואין לו חברים
חברתה הטובה קיבלה שולחן כתיבה כזה לכבוד המעבר לכיתה א,' וההורים שלה עמדו והתבוננו בו בשביעות רצון עצמית מובנת: עץ מלא. שגמים עבודת יד במקום דבק נגרים. גימור מלוטש. מגירות קטנות וחמודות במראה רטרו. היינו שם עוד אמא אחת - שאמרה איזו ילדה מושקעת יש לכם - ואני.
ואני? אני רתחתי. כרגיל אצלי, כשאני שומעת מילים מובילות בשיח ההורים בישראל ,2008 או שדמי רותח או שאני קופאת מבפנים.
"להציב לילד גבולות" הוא צירוף מילים שכזה, בעיניי חסר משמעות ושקרי בתרבות שלא שמה לעצמה גבולות פיזיים, בתרבות צריכה שאיננה יודעת מהו הגבול הפיננסי הנאה לה, בתרבות שבה ילדים מועלים על נס כנכס לעתיד ונשלחים למות במלחמות מיותרות בגיל .18
ויש גם "לזרום עם הילד," כמובן. לאן לזרום, לביוב? הילד, אותה יצירה חד פעמית ומופלאה שהופקדה בידינו למשמרת - למה הילד הזה מוקטן והופך פתאום לדימוי שטוח, כאילו היה סוג של ואדי? ולמה לזרום איתו בכלל? הוא יודע לאן הוא רוצה לזרום ומה יש בעברו השני של הזרם?
והכי אני מתעצבנת מ"הורים משקיעים" ו"ילד מושקע." זו צרה מקומית לגמרי שאין לה אח ורע בתרגומים לשפות שבתוכן טרחתי לבדוק. ולרגע גם אני רציתי לקנות לה שולחן כמו של עדן-בת ואושר-בת ושחף.
שחף איננו בת. לפיכך הוא קיבל את גרסת התכלת של השולחן, עץ מלא עבודת יד ותכלת משופשף כראוי למראה הרטרו. עם שפשוף, כשעושים שייראה לא חדש, זה עולה קצת יותר. אבל ההורים של שחף משקיעים. מה אכפת להם עוד 300 שקל, העיקר שלבן שלהם יהיה הכל: כבר קנו לו ג'יפ נוסע בעצמו וגם אופנוע כזה, ויש לו פליישטסן (ככה הוא אומר) 3 ויש לו פלזמה בחדר מעל למיטה 32 אינץ' ויש לו חמש זוגות (ככה אמא שלו אומרת) נייקיאייר לכבוד כיתה א.'
כששחף המושקע יורד עם אמא למתקני המשחקים למטה, מה הוא עושה? הוא נוסע על האוטו שלו, הוא עושה המון רעש שדי מפריע לילדים לשיר בצוותא את קווה-קווה-דה-לה-אומה לפני שהם מחליטים מי העומד ומי הסופר במחבואים - במלעיל, ככה כולם אומרים.
לפעמים הוא קצת לא נזהר ודוחף ילד עם הג'יפ. לפעמים הוא לא מחלק ממתקים מושקעים - רק ביצות (ככה זה בעברית, לא(? קינדר ושוקולד מילקה מחוץ לארץ שדודים שלו שנוסעים הרבה מביאים לו.
גם הוא נוסע הרבה. היה בקלאב מד אילת, היה באנטליה, היה בסקי בטירולים. שבר רגל, המסכן, בסקי. טראומה לכל החיים. אמא של שחף לא מסכימה לו שייתן את הג'יפ לילדים אחרים לסיבוב, אז הם לא מסכימים לתת לו לשחק איתם.
היא גם לא מסכימה להם שיכבדו אותו בממתקים שלהם מהחנות של הערבים מעבר לפינה, שם מוכרים חמש ביצות הפתעה במחיר של קינדר אחד. אז ככה יוצא ששחף לחוד והילדים לחוד. הוא דוהר בין המתקנים והם נבהלים ממנו וכבר שונאים אותו, ואמא שלו המשקיעה צורחת עליהם שיפסיקו, וזה כשהיא לא משקיעה בלדבר עם החברות שלה בפלאפון על הבעיות של שחף, שהוא הילד הכי שמן בשכונה.
יש לו פסיכולוג לזה, בגלל ההשקעה, וכבר החליפו שתי דיאטניות והולכים לאחד פרטי, הומיאופת, 600 שקל לפגישה. האמת היא שכבר לא עומדים בהוצאות על שחף, אז אבא שלו לקח עוד חצי משרה ואמא שלו מחפשת צהרון בשבילו כשיהיה בכיתה א' כדי שהיא תוכל לחזור לעבודה, ודווקא יש צהרון, לא זול אבל מה זה מושקע, בתוך הקניון, עם משחקייה ודיסקו וכניסה חופשי למתקנים של המכונות משחק האלה.
את כל זה אני מספרת לכם בגלל שהבנתי משהו דווקא כשעמדתי בתור לקופה של אייס-קנה-ובנה, שם רכשתי לבני בן השמונה ארון אמבטיה להרכבה עצמית. הוא כבר הרכיב כאלה. הוא עושה לא מעט מטלות כשהוא בבית, והוא יורד לחצר למטה יחף ובג'ינסים קצרים קרועים ואין לו שום ג'יפ מתנייע מעצמו וגם לא פליישסטן, כי אני, להשקפתו, האמא הכי מעצבנת בעולם.
אבל יש לו אופני הרים משוכללים, גלגיליות בטיחותיות ואביזרים מתאימים, דלגיות וגומי וגיר לקלאס. כולם מוצעים לכל דורש, עושים הלוואות-החלפות, נהנים. בתור לקופה ראיתי שולחן מחשב במבצע. 150 שקל. קניתי, ושי השכן מוועד הבית הרכיב. היא חשבה שהשולחן הוא הכי מגניב בעולם, ואמרה לי תודה שניחשתי מה היא רוצה.
יש עוד, אמרתי לה. טדה! הפתעה: לנגד עיניה הנדהמות בקע מקופסה גדולה מחשב דנדש. קניתי במיליון תשלומים. עם מסך דק! ועכבר מאיר וזורח עם עכברונים בתוכו! ואינטרנט! וצורב וסורק והכל! ורמקולים שמתאימים למוזיקה של הבלט שהיא אוהבת! היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה מרוב שמחה, ואני חיבקתי ואמרתי, הכל מגיע לנסיכה שלי, וככה יש לנו בבית מחשב לכל אזרח ואמא יכולה לעבוד בשקט על שלה והילדים על שלהם.
כשהכל הורכב ופעל לשביעות רצונה - אח שלה הרכיב ואני עזרתי רק עם הדרייברים - הגיע תורו לקבל מסך דק 19 אינץ' עם רמקולים מובנים. שמחים עד בלי די ירדו לעת ערב למגרש, להוציא מרץ. שניהם צעקו לשחף, נחש מה קיבלנו, והוא הצהיב מקנאה.
הילדים שלי עלו על גלגיליות, שחף עלה עם הג'יפ על הרגל של אמא שלו והיא צרחה, והוא צרח עליה שתקנה לו עכשיו ומיד מחשב. היא צרחה, מאיפה אני יביא לך כסף למחשב דק, מאיפה, מה יהיה הסוף איתך מה.
יש לי ילדים נורא לא מושקעים ואני גאה בזה. ובהם, כמובן. באותו ערב ישב הגדול עם אחותו, פתח לה קובץ וורד ולימד אותה לכתוב בו ברכה צבעונית לאמא. כתוב בברכה: אמא את לא מאצבנת כבר. תודה אל המכשב. רשמתי לפניי לקנות משחק איות שכזה ב19.90- במבצע, בחודש הבא, רק אחרי שהמשכורת תיכנס. אחרי הכל, יש לי גבולות ואני ממש לא זורמת.
