עיר זהב אגדית הממגנטת אליה חולמים מהווה השראה לאלבום "אלדוראדו". שמה מסמן את מהות האלבום עוד בטרם הוא שולח צליל ראשון אל החלל. המאזין מועבר למציאות חלומית, שנפתחת במילים "תל אביב שוב מכוסה שלג. זוגות מחליקים על הירקון".
בתשע השנים שעברו מאז "סוס" – אלבום הסולו הראשון של יהלי סובול – הוא שיכלל את יכולותיו המוזיקליות בלהקתו "מוניקה סקס" ובשירים שכתב לאחרים (יהודית רביץ, יזהר אשדות ועוד), וכתב שני רומנים. רע מוכיח, שחבר אליו לאלבום הזה כמפיק מוזיקלי וכמעבד, טיפח קריירת הפקה מוערכת בארץ ובחו"ל (ברי סחרוף ולהקת "גוגול בורדלו" הן רק כמה דוגמאות). המפגש בין שני הכשרונות הוא כמו מפץ שיוצר עולם חדש.
סובול ומוכיח. תיאורי מסעות ומקומות אקזוטים לצד עיר הבית המוכרת (צילום: ורד אדיר)
לעולם של "אלדוראדו" הצליחו השניים ליצור אקלים משלו – להט רוקנ'רולי משולב בקפאון אוורירי. במזג האוויר הזה נושמת מיתולוגיה פרטית מפורטת, מתוזמרת בעושר מילולי וצלילי. מתהלך בה קולו הדומיננטי של סובול, וככל שהוא מתקדם בצעדיו, נחשפת הוויית אלדוראדו.
בהתחלה זה בשקט העצוב והג'אזי של שיר הפתיחה "שלג" – המתרחב בקונטרבס ובצ'לו (לצד תופים, סינתי, חצוצרה, אורגן ומלודיקה) שמעמיקים באיטיות את האווירה המסתורית. הגיטרה הבודדת מהשיר הראשון מתוגברת בגיטרות נוספות החל מהשיר השני, "מתקרבים לתל אביב", הנמרץ יותר, אך עדיין אוורירי.
השיר הבא, "אלדוראדו", נשמע כמו שיר לכת עם הפוגות, והוא מביא לשיא את כל מה שנפלא באלבום הזה – טקסטים ציוריים ("בן אדם יד שנייה באוטו חדש") ומדויקים בהעברת תחושות ("כמה שלא סוחט את הדוושה נדמה לי שאני לא בתנועה") עם לחן יפהפה (חבל שאי אפשר להשמיע בכתב) ועיבוד מופתי.
מכאן ואילך השירים כבר זוהרים בצבעי רוק בעל ניואנסים מגוונים: ג'ז, מזרחי ואלקטרוני,
ובכולם משובצים קטעים אינסטרומנטליים מכובדים. "אלדוראדו" גדוש בתיאורי מסעות, נמלי תעופה ומקומות אקזוטים לצד עיר הבית המוכרת ("עוד מעט נהיה ברחוב, שמכיר אותנו טוב", שר סובול ב"מתקרבים לתל אביב").
אבל בתוך תחושת ההרפתקנות המסעירה נשתלו צרימות. שמות חלק מהשירים מצביעים על כך: "ערפדים" עם המנגינה הקופצנית והטורדנית, "סורגים ממתכת", עם הניגודיות בין הלחן העליז למילים ולשירה הדואבות ו"אונייה טרופה" עם התכנותים הצורמניים. הזוהר הנוצץ שבזהב המדומיין מועם על ידי אזכורים אפלוליים, שלא לומר פאליים, לדמות הנחש, שמופיעה שלוש פעמים. הזהב והנחש, שני מוטיבים חוזרים באלבום, מחדדים את הקוטביות שבאלדוראדו בין המואר לאפל.
רע מוכיח מהנדס את התלת ממדיות בעיר הזו, וסובול משרטט את המפות, אם כי הוא לא תמיד מישיר מבט קדמי אל תוך המציאות שיצר: "אני עומד בחלון הקטן, מביט על חצרות אחוריות", הוא מדווח ("שלג"). לעתים הוא בוחר לא להתמסר לחלוטין לעולם הזה. "אוחז בשלט מקומט, שכתוב עליו 'כמעט'", הוא מסרב להתחייב ("מתקרבים לת"א"). בכל מקרה, ניכרת הצלחתו ליצור עם מוכיח אלבום מרתק, כמו חנות אטרקטיבית שסחורותיה מתואמות לכמיהותיו של המאזין.
"אלדוראדו", יהלי סובול ורע מוכיח, "התו השמיני"
