מי צריך ארגונים חברתיים?
האם הם גורמים נזק כשהם מקדמים אינטרס שלא בהכרח תואם את זה של כלל הציבור, או שפעילותם מקדמת סדר יום של מי שנמצא בשולי החברה ובעצם הכרחיים לקיומה?
עושים יותר רעש משצריך / אמיר חצרוני
בעוד הפוליטיקה הישראלית מתרוקנת ממנהיגים בעלי אמירה מקורית ותפיסת עולם מגובשת, כאשר חברי כנסת ושרים רואים בכנסת לא יותר מקרש קפיצה לג'ובים חוץ פרלמנטריים, תופסים את מרכז השיח הציבורי עמותות וארגונים חברתיים: שדולת הנשים, הקשת המזרחית החדשה, ארגון עדאללה הערבי, המועצה לשלום הילד ועוד. הם מצליחים להשמיע את קולם לעתים תכופות בתקשורת, שעייפה ממנהיגים עילגים שלא מחדשים.
מבחינה דמוקרטית, אין פגם בכך שאנשים הרוצים להשפיע יתארגנו להשמיע את עמדתם. הבעיה היא שאיש לא בחר את האנשים הללו, ולכן לא ברור את מי הם מייצגים.
האם ארגוני הנשים שנאבקים בלהט לאסור על סטודנטיות לקיים יחסים מרצון עם מרצים באוניברסיטאות אכן מייצגים את רצונן של הסטודנטיות? האם ארגון עדאללה שמבקש אוטונומיה לערביי ישראל, שעלולה להרחיק אותם מהשתלבות כלכלית בחברה הישראלית, אכן מייצג את האינטרסים האמיתיים של ערביי ישראל? האם בני עדות המזרח מזדהים עם מאבקה של הקשת המזרחית נגד הקיבוצים?
במצב הקיים אין מניעה שאדם בודד יקים "ארגון חברתי", ויטען שהוא מייצג ציבור גדול. כאשר הפוליטיקה הופכת לבית מלון זמני לאנשי עסקים בדרך, נטולי דעה של ממש, ארגונים חדורי אמונה, גם אם דלי משתתפים, מסוגלים בקלות יחסית להפוך את משנתם, שאינה מייצגת דווקא את מרבית הציבור, למדיניות ממשלתית. את התוצאות העגומות של מצב כזה ראינו במלחמת לבנון השנייה, שכזכור פרצה לאחר שישראל אימצה את קריאתו של ארגון "ארבע אמהות" (כמה אמהות בדיוק?) לסגת מלבנון על מנת להבטיח את השלום.
לארגונים החברתיים יש בישראל של היום כוח רב בגלל שהפוליטיקאים נמנעים מלבצע את התפקיד שלשמו נבחרו: לקבוע סדר עדיפויות כלכלי ומדיני שלא יושפע ממחאה רגעית שמשתמשת בתקשורת על מנת להציג זבוב כפיל.
ההטרדה המינית, לדוגמא, שכבה במשך שנים בשולי ספר החוקים עד שהתלבשו עליה ארגוני הנשים, והפכו גם אמירות בעלות גוון מיני קל לפשע חמור שעוסקים בו יותר מאשר בגניבות של מיליוני שקלים.
הנזק שנגרם לחברה הישראלית מפעילות הארגונים החברתיים איננו רק שהם מקדמים אינטרסים, שהם לפעמים שוליים בחשיבותם, אלא גם בכך שהדיווח האינטנסיבי על פעילותם יוצר רושם מוטעה ביחס למה שבאמת מטריד את האיש שברחוב.
דברים מטרידים שלא נמצאו ארגונים חברתיים שייצאו נגדם, כמו הפשיעה הקלה (גניבות ואלימות ללא נזק פיזי) שהיא העבירה השכיחה ביותר במקומותינו, נותרים מחוץ לדיון הציבורי והתקשורתי – כאילו הם לא קיימים. כאן צריכה הכנסת להתערב ולקבוע בחקיקה שכל ארגון חברתי יהיה חייב לפרסם מהו מספר חבריו ולאפשר לחברים הללו להשתתף בניהול הארגון. כאשר התקשורת מדווחת על ארגון חברתי, היא צריכה להיות מחוייבת לדווח זאת. רק אז ניתן יהיה להתייחס לארגונים במשקל הראוי.
מאחר שיוזמה כזו מחייבת בראש ובראשונה שהפוליטיקאים יעמדו על דעתם ויבינו עד כמה הם נתונים למניפולציות של הארגונים החברתיים, ספק רב אם היא תקרום עור וגידים. את המחיר כולנו משלמים.
ד"ר אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת במכללת עמק יזרעאל
גורל מדינה שמדכאת חברה אזרחית פעילה / רחל ליאל
המחלוקת סביב תפקידה של החברה האזרחית היא מחלוקת "ביצה ותרנגולת" ארוכת שנים: חברה אזרחית צומחת במקום בו נרדמו בשמירה מעצבי המדיניות. היא צומחת מתוך כעס ותסכול, אך מתעלת אותם לקידום זכויות אדם, צדק ושוויון.
למרות הצלחותיה הרבות, לא אחת נתפסת החברה האזרחית כמי שמרפה את ידי המדינה בכך שהיא לוקחת על עצמה חלקים נכבדים מתפקידה. אך התפיסה כי תפקידה של החברה האזרחית אינו אלא רק מילוי מקום של המדינה מהווה רדוקציה למהותה האמיתית. עשייה אזרחית פעילה ופרו-אקטיבית המבוססת על השקפת עולם ערכית היא הכרח של ממש לקיומה של מדינה דמוקרטית, והיא מהווה את הבסיס לחברה שוויונית וסולידארית.
ארגוני החברה האזרחית הם גם ערוץ אפקטיבי לדמוקרטיה השתתפותית, ולמעורבות אמיתית של אזרחים בתהליכי קבלת החלטות. הדמוקרטיה ההשתתפותית מעשירה את הדמוקרטיה הייצוגית; היא קוראת תיגר על תפקודה אבל לא על עצם מהותה.
מטרת הפעילות הענפה והמגוונת, יש לומר, בקרב ארגונים לשינוי חברתי היא להשמיע קולות הממוקמים מחוץ לסטאטוס קוו ולקונצנזוס ובאמצעותם להניע תהליכי שינוי. בסופו של דבר ההחלטות וההכרעות יתבצעו בזירה הפוליטית על ידי נבחרי הציבור. לכן, מהווים הארגונים השונים גורם משמעותי "במרדף" אחר מילוי זכויותיו של האזרח וקיומן בפועל. ויותר מכך, כשם שהתקשורת מתיימרת להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, חברה אזרחית פעילה שואפת להשמיע את נביחותיה ובכך לבחון ולאתגר את חובתם המקצועית של הנבחרים והנבחרות.
לא כל בוקר קם אדם, מחליט כי הוא ארגון ומתחיל ללכת. ארגונים לשינוי חברתי אינם קמים חדשות לבקרים ללא סיבה מהותית, אלא עולים וצומחים מתוך יובש האדמה המאיימת להתבקע. בסופו של יום ובהתבוננות נכוחה אל העובדות, חלק משמעותי של החקיקה והשינויים החברתיים מתרחשים בסיוע ובהשראה של עבודת הקודש היומיומית של ארגוני החברה האזרחית, זאת לרוב תוך שיתוף פעולה עם נבחרי הציבור.
הרי יכול אדם לתאר לעצמו את מצבה של החברה בישראל ללא מאות הבג"צים שהגישו ארגוני זכויות האדם? האם היינו מודעים למצבם של יוצאי אתיופיה אלמלא החתירה הבלתי נלאית של ארגונים להשמיע קולם ולהביא אל מרכז סדר היום הציבורי את מצוקותיהם? כמה עשרות אלפי מקרים של הטרדה מינית היו מטואטאים אל מתחת לשטיח הפטריאכלי ללא הפעילות המבורכת של ארגוני הנשים? האם ניתן היה למנוע ניצול מחפיר של עובדים ללא עמלם המפרך של ארגוני זכויות העובדים? והאם הייתה המדינה נלחמת על מדיניות הקרינה וכנגד הקמת תחנות כוח פחמיות לדוגמא בישראל אלמלא ארגוני איכות הסביבה? והדוגמאות עוד רבות וארוכות.
השאלה האמיתית העומדת לפתחנו אינה מה קורה למדינה כאשר יש בה חברה אזרחית פעילה, אלא מה גורלה של מדינה המדכאת קיומה של חברה כזאת? באווירת האולימפיאדה שסביבנו, ממש מתבקש להביט לעבר סין כדוגמא לדיכוי של פעילות אזרחית מכל סוג שהוא. ונראה שאין צורך להוסיף על מצב זכויות האדם שם.
רוב ארגונים לשינוי חברתי עושים זאת מתוך מחויבות אידיאולוגית וערכית, לעיתים בתגמול נמוך במטרה לקדם זכויות בקשת רחבה של נושאים ולטובת הציבור, ולהביא אל מרכז סדר היום הציבורי קולות הנמצאים בשוליו. ארגונים אלו מבטיחים כי המרקם החברתי של החברה שלנו ימשיך להתפתח ולצמוח לקראת יותר שוויון, יותר צדק ויותר ערבות הדדית בין אזרחים, קהילות ותושבים בישראל.
רחל ליאל, מנהלת שתי"ל, שרותי תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי מיסודה של הקרן החדשה לישראל
לפנייה לכתב/ת 
