קץ עידן החילוניות

פרשת 'עקב' היא פרשת האהבה. שמונה פעמים בתורה אנו מצווים על אהבת אלהים, כולן בספר דברים. ארבע מתוכן בפרשה שלנו:

(י, יב): 'וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ ... וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ'.

(יא, א): 'וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ'.

(יא, יג): 'לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.'

(יא, כב): 'לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ'

אין מצווה להאמין באלהים

אמן הוא אישור. המאמין באחר הוא מי ש'חשב בוודאות שהוא ישנו במציאות, שהוא כמו שהוא נראה, שהוא אמיתי.' (בן יהודה, ערך 'אמן'). יש בתורה עיסוק באמונה באלהים אבל אין מצווה להאמין באלהים, המצווה החוזרת ונשנית של ספר דברים, היא לאהוב אותו, רק לאהוב.

ומהי אהבה?

אהבה היא אותו רגש פשוט ונשגב כאחד, המוכר מהחוויות הרומנטיות שחווינו בחיינו: (בראשית כט, כ) 'וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ' ומי שלא זכה להכיר את האהבה הרומנטית מזהה את הרגש הזה באהבה ההורית: (בראשית לז, ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו'.

האהבה, בניגוד לאמונה, היא אינטואיטיבית ואינה דורשת עיון. יש אהבה רומנטית, יש אהבה הורית ויש אהבה לאלהים. האהבה אינה קשורה לאובייקט מסויים ואינה נעלמת עם היעלמותו. האהבה היא מיומנות של הנפש וכמו כל יכולת נפשית אחרת, ניתן לפתח אותה או לדכאה.

אנשים מסוגלים להסתובב בעולם בלי אהבה בחייהם אבל זה לא בגלל שהם לא מצאו את מושא האהבה המתאים, זה כיוון שהם עדיין לא פיתחו מספיק את השריר ההוא של הלב, וכמו שמסביר זאת ספר דברים בפרשה שלנו (י, טז): 'ומלתם את ערלת לבבכם'. ניתוח 'קטרקט' ללב, הסרת העכירות המעמעמת את האהבה. כולנו נולדים עם יכולת אהבה, אלא שהחיים מייצרים סוגים שונים של כיסויים וערלות על המיומנות הזו. תפקידנו כאנשים מבוגרים לקחת את הסיכון, להסיר את ערלת הלב ולראות שיש בנו אהבה וברגע שהאהבה נפקחת היא שולחת זרועות אל כל תחומי החיים והיא משנה את איכותם.

המצווה לאהוב את אלהים היא המצווה

התורה הייתה יכולה להסתפק בציווי לאהב את 'אדני אלהים' ובעצם היא הייתה יכולה להסתפק בציווי לאהוב, ולדעת שאם נאהב אז נאהב. נאהב את החברים שלנו ואת הילדים שלנו, ונאהב את אלהים וגם, ובלי הבדל של ממש, את השונים מאתנו. אבל כיוון שמישהו פחד שנפספס ונחשוב בטעות שאהבה היא תכונה ה'נדבקת' למושא מסויים ולא לאדם באשר הוא, בחר כותב הפרשה להכביר מילים ולהסביר (י, יט): 'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.' לאהוב את הפלסטיני ואת העובד הזר, אלו חובות המקבילות לאהבת אלהים ונלמדות ממנה וזה תובעני ומחייב.

אין דברים בזויים בעולם

הגאון שבחר לצרף באותה פרשה את מצוות אהבת אלהים ומצוות אהבת הגר ביקש ללמד שהאהבה היא המנצחת הגדולה של רעיון הבזות והרתיעה מהאחר. אהבת הגר, כמו כל אהבה אחרת, מקורה בהזדהות הראשונית, כולנו היינו שם, כולנו היינו יכולים להיות שם ולכן האחר, הזר, המגונה והמגעיל הוא בעצם אני, הוא בעצם אלהים. זה יסוד האהבה והחמלה.

ומה שקורה בשנים האחרונות בחברה "החילונית" בישראל

אני חוסכת לעצמי כרגע מאמר ארוך ומלומד על שרשי החילוניות בישראל. על היסודות האשכנזיים של התרבות החילונית, ועל היסודות האורתודוכסיים של הדתיות הישראלית למולם התפתחה החילוניות הישראלית. אני מקצרת וקובעת שכשיהודי-ישראלי מזהה עצמו כחילוני הוא רק מבקש לזהות עצמו כ'לא אורתודוכסי', כמי שאינו מחוייב לשמירת 'שולחן ערוך' בוורסיה כזו או אחרת.

אלא שמיעוט ההגדרות גורם לזיהוי להיות עסקת חבילה נוקשה הקובעת גם: 'אני לא מאמין באלהים' ו'אני לא שומר על מסורות משפחתיות ולאומיות'. בנוקשות ובטפשות חילקה עצמה החברה הישראלית בעיקר לשני מודלים: 'דתיים' ו'חילונים', חלוקה שלא מאפשרת גמישות וגיוון. היא לא מאפשרת לאנשים לטעון שהם שומרי מצוות מטעמים חברתיים אבל אינם מאמינים באלהים (או אינם מתעסקים בשאלה זו), ולחילופין, היא לא מאפשרת לאנשים להאמין באלהים ולא לשמור מצוות (או לשמור רק חלק מהמצוות).

התפנית הגלויה של עשרים השנים האחרונות היא הבחירה של ציבורים הולכים וגדלים בתוך החברה ה'חילונית' ללמוד לימודי יהדות שאינם מסתכמים בתנ"ך - בעיקר לימודי תלמוד. יש כבר סדר יום של לימוד התלמוד הליבראלי, יש סוגיות נבחרות ('תנורו של עכנאי...'), יש שאלות שנשאלות דרך קבע ('איך אני מרגיש עם זה...') ויש שיטות לימוד. התפנית החדשה והמרגשת של השנים האחרונות היא במעבר מעיסוק למדני לעיסוק בטקסים ובחוויות דתיות. ה'חילונים' בישראל מתחילים לדבר על אלהים ועל תחושת ה'ואהבת' מתעוררת בליבם ולא מוצאת מענה, ובוחרים לקיים טקסים דתיים סביב שולחן השבת והחגים. יש כבר 'בתי כנסת חילונים' ויש 'ישיבה החילונית' בתל-אביב. אם לפני שנים ספורות טקסים כמו קידוש, קריאה בתורה וברכות היו מעוררים חשד והתנגדות בקרב חברי בתי המדרש הליבראליים, היום הם מתקבלים בכמיהה.

אלא מה, בגלל המגוון המצומצם של ההגדרות שייצרנו לעצמינו בחברה הישראלית, אנשים מרגישים שחובה עליהם להגדיר את עצמם כ'חילונים' שהרי אחרת יוגדרו, בעל כורחם, כ'אורתודוכסיים'. ולכן אנחנו מוצאים את החיבורים המרתקים (שלא ימצאו בתפוצות) של 'בית כנסת חילוני'. או של אדם שמתעקש לקבוע שהוא 'חילוני' בעודו מתאר צרכים וחוויות דתיות.

אז זהו, אנחנו כבר לא חילונים

ההגדרה 'חילונים' מתאימה רק לחלק קטן מאד של האוכלוסיה בישראל, ועושה עוול לרובה. אני לא מוכנה יותר לקבל את ההגדרה האלימה הזו על עצמי. אני דתית. עם השנים אני מוצאת בעצמי חיפוש של אהבת אלהים וקרבה לטקסים דתיים.

החברה הישאלית לומדת לגלות את היחיד ואת הצרכים שלו.

אנחנו לא רק קולקטיב אשכנזי-חילוני-ציוני שנאבק למען מטרה לאומית משותפת. אנחנו מתחילים לזהות את עצמינו כיחידים והצרכים הקהילתיים והנפשיים של היחיד תופסים מקום. הכמיהה הדתית שאני מוצאת בחברה הישראלית של שנת 2008 היא כפולה: כמיהה לאהבת אלהים, או לכל הפחות – להיתר לשוחח בחופשיות על הנושא שהיה טאבו עד כה - החוויה הדתית.

ולצידה, הכמיהה לשמירת מנהגים יוצרי משפחה וקהילה, לחלק מהדברים שהגדירו בגולה את השבט שלנו, לדברים שנותנים לנו להרגיש שאנחנו לא רק יצורים בודדים בעולם. שיש בנו אהבה והיא חובקת כל, ואם היא לא תנצח היא לפחות תפיג מעט את הבדידות.

חברי בבית המדרש של הטוקבקים

אחד הדברים המרתקים בבית המדרש שלנו הוא שהוא מנצח גם את החלוקה הקטגורית ל'דתיים' ו'חילונים'. אנחנו לא רואים אחד את השני ולא יכולים למיין. אשרינו שזכינו. תודה מעומק הלב לדודי פ"ת על התורה החכמה והנועזת משבת שעברה, תודה לכולכם על הנדיבות והלמדנות. שנמשיך לנצח את תוכנית החלוקה הישראלית.

שבת שלום