פרויד מתהפך: אחרי טראומה - עדיף לשמור בבטן
שנים ידענו שאחרי אירוע טראומטי חשוב להוציא ולשחרר. אבל כמה מחקרים מהשנים האחרונות מראים, שחלק מאלה שחוו טראומה מחלימים דווקא כשהם שומרים את הרגשות בפנים
לאחר אירוע טראומטי כמו פיגוע, אונס, תאונת דרכים או מוות פתאומי של קרוב, מוזעקים פסיכיאטרים, פסיכולוגים או עובדים סוציאליים לשוחח עם ניצולי הארוע או עם העדים לו. ואמנם, בעולם המערבי התרגלנו לחשוב שבאמצעות שיחות ניתן להשתחרר מעכבות רגשיות ונפשיות ולשוב למסלול החיים. אבל מפתיע ככל שישמע, יכול מאוד להיות שהספה של פרויד לא מועילה לכולם. מחקרים מהשנים האחרונות מראים כי חלק לא מבוטל מאלה שחוו טראומה דווקא מחלימים טוב יותר כשהם שומרים את הרגשות בפנים.
מרבית האנשים שנחשפים לאירוע טראומטי מצליחים להתגבר עליו ולשוב לתפקוד רגיל ללא סימפטומים חריגים, אולם יש כאלה שמפתחים טראומה נפשית, או בשמה הרפואי הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).
הפרעה זו מתרחשת לאחר שהאדם עובר אירוע טראומטי, או היה עד לו, שאיים על שלומו או על שלום הסובבים אותו. ההפרעה מתבטאת תחילה בפחד עז, בתחושת חוסר אונים או בתחושת חלחלה ואימה. מאוחר יותר האדם מפתח תגובה לאותו אירוע טראומטי על-ידי חוויה חוזרת ונשנית של האירוע. יש לו סיוטי יום ולילה, חרדות, תחושת קהות חושים, דיכאון, הוא מתחיל להתבודד עד כדי נסיגה חברתית ופגיעה קשה באורח החיים.
על פי הקריטריונים הפסיכיאטריים, הפרעת PTSD מאובחנת לאחר חודש של הופעת הסימפטומים. ההפרעה מוגדרת אקוטית כשהסימפטומים נמשכים פחות משלושה חודשים, כרונית כאשר הם נמשכים יותר משלושה חודשים, או מאוחרת כאשר הסימפטומים מופיעים כמה חודשים לאחר האירוע הטראומטי.
מי שלקה בתסמונת עלול לחוות הידרדרות קשה עד כדי נכות נפשית, אשפוזים במחלקות פסיכיאטריות וניתוק ממסלול החיים. החולים מטופלים במגוון רב של שיטות, כשהמרכזית בהן היא שיחות מול מטפלים (פסיכותרפיה) בשיטה המכונה Debriefing.
כשמטופלים דיברו על הטראומה - היא התעצמה
אולם נראה שהליך ה- Debriefing אינו מתאים לכולם, ולדעת חלק מהמומחים עלול אף לגרום לטראומה שנייה. במאמר סקירה שערכו הפסיכיאטרים פרופ' זאב קפלן, ד"ר יוליאן ינקו והפסיכולוג ד"ר אהוד בודנר, ושפורסם בשנת 2001 בכתב העת Psychiatric Services של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני, נמצא כי בחלק מהמקרים שבהם נכפה על ניצולי טראומה לעבור טיפול בשיחות, התסמינים שלהם החמירו עד כדי טראומה מחודשת בעקבות הטיפול.
חלק מהחוקרים אף הרחיקו לכת וקבעו כי אין כל הוכחה מדעית לכך שה- Debriefing הוא כלי טיפולי המונע הפרעה פוסט טראומטית בקרב ניצולי טראומה. "שיטת ה-Debriefing שנויה במחלוקת כבר כמה שנים", אומר ד"ר גדי כהן רפפורט, פסיכיאטר בכיר במרכז לבריאות הנפש שלוותה, "הדעה הדומיננטית אומרת שלא כדאי לקחת את כל אלה שעברו טראומה ולעבור איתם תהליך של שיחות. רובם לא יפתחו כלל את התסמונת משום שיש להם מנגנונים טבעיים המאפשרים החלמה מהשוק שקיבלו".
בשנים האחרונות נאספו יותר ויותר עדויות לכך שאכן דווקא אלה שהפנימו את הארוע השתפרו באופן מהיר וטוב יותר מאלה ש"חיטטו לעצמם בנשמה". לאחר רעידת האדמה שפקדה את תושבי ניוקאסל שבאוסטרליה בשנת 1989 בדקו חוקרים אוסטרלים 195 אנשי צוותי הצלה וגילו כי שנתיים לאחר האירוע חל שיפור רב יותר במצבם של אלה שלא עברו שיחות טיפוליות.
מחקר שנערך בשנת 1997 ע"י חוקרים מאוניברסיטת קארדיף בבריטניה בקרב מאושפזים שניצלו משריפה ולקו בכוויות קשות מצא תיעוד נוסף לכשלון הטיפול בשיחות. קורבנות השריפה חולקו לשתי קבוצות, האחת טופלה בשיחות אחד-על-אחד במשך 30 עד 120 דקות סה"כ החל מיומיים לאחר השריפה ועד 19 יום לאחריה. הקבוצה השנייה לא עברה כל טיפול בשיחות.
מהמחקר עלה כי בקרב אלה שעברו שיחות טיפוליות שיעור הלוקים בהפרעת חרדה פוסט טראומטית היה 25%, בהשוואה ל-9% בלבד בקרב אלה שלא השתתפו בשיחות טיפוליות. חמור מכך: נמצא כי המאושפזים שהשתתפו בשיחות טיפוליות גילו שיעור גבוה יותר של דיכאון וחרדה בהשוואה לקבוצת היבקורת. מסקנת החוקרים הייתה כי השימוש השגרתי בשיחות טיפוליות לאחר אירוע טראומטי עלול להיות מסוכן.
אלה שלא דיברו על אסון התאומים - תפקדו טוב יותר
מחקר חדש, שפורסם בגליון האחרון של כתב העת Consulting and Clinical Psychology, בחן את התגובות של ניצולי אסון ה-11 בספטמבר בבנייני התאומים ואת יעילות הטיפול הפסיכותרפי שעברו. את המחקר ערך ד"ר מארק סירי מאוניברסיטת בפאלו בארצות-הברית בקרב 2,138 אנשים במשך שנתיים. יממה לאחר האסון נשאלו הניצולים באמצעות הדואר האלקטרוני האם ירצו לדבר על התקפת הטרור. רבע מהם (579 אנשים) בחרו שלא להשיב מיד.
שבועיים אחר כך, ומדי שישה חודשים המשיכו החוקרים לבחון את תגובות הניצולים ומצאו כי אלה שלא דיברו על הארוע תפקדו טוב יותר שנתיים מאוחר יותר, וכי סבלו פחות מתסמינים פוסט טראומטיים. מנגד, אלה שדיברו על האירוע מיידית סבלו מתפקוד פסיכולוגי ירוד ומיותר מחלות גופניות. בעצם, ככל שהנחקרים בקבוצה זו דיברו יותר על הארוע, כך היה תפקודם המאוחר ירוד יותר.
מדוע אם כן מיוחסת חשיבות כה רבה לשיחות שלאחר האירוע הטראומטי? לדעת חלק מהפסיכיאטרים, ייתכן שהדיבור על האירוע עונה על צרכים רבים: הצורך להתגבר על תחושת האין-אונות ורגשות האשם של הניצולים, הצורך להשיג מחדש שליטה על החיים - אבל גם על הצורך של הפסיכותרפיסטים לסייע לניצולי הטראומה.
לד"ר גדי כהן רפפורט הסבר אחר: "אמנם הרוב מתאוששים מעצמם, חלקם על ידי דיבור וחלק על ידי הפנמה. אולם אצל חלק מהאנשים שחוו טראומה מנגנון ההתאוששות הטבעית לא עובד. הם אינם חוזרים לתפקוד, לא יוצרים קשרים בין אישיים, מתנתקים ומחריפים את מצבם. לפיכך הדעה המקובלת על סמך מחקרים חדשים היא שאצל אלה שפיתחו סימפטומים פוסט טראומטיים - עיבוד של הטראומה דווקא כן יעיל".
הכותב הוא רופא מתמחה בביה"ח לילדים ספרא בתל השומר
מומלצים
