זו מדינה אשר חיים בה שני לאומים, אך לאחד מהם אין אפילו זכויות אזרח וזכות הצבעה. המיעוט הוא אשר שולט בכל המוסדות באמצעות מדיניות של ''הפרד ומשול'': הוא מחלק את הלאום השני (שמחציתו כבר הוגלתה), ל''אזרחים'', ''תושבי קבע'', ותושבים חסרי מעמד תחת שלטון צבאי. מאבקם להגדרה עצמית הוגדר כ''טרור לא חוקי'', והם נרדפים על כל פעילות שנחשדת כפוליטית"
המהפיכה המשטרית השקטה
בשקט-בשקט, ובידיעת כולנו, הופכת מדינת ישראל מהפכה משטרית חמורה. אם לא נתעורר עכשיו, השלב הבא יהיה היווצרותה של אופוזיציה גולה
כאשר אמרו אנשי הביטחון ל-מ' שהוא לא יכול להיכנס לאותה הארץ בשדה התעופה, הוא ידע שזה בגלל שהוא פעיל לזכויות אדם. הניסיון לימד שכל פעיל שהצהיר על עבודתו בכניסה לאותה המדינה, או שאנשי הביטחון גילו זאת עליו - הוחזר כלעומת שבא, ועל פעילי זכויות אדם שפעילותם התגלתה כשיצאו מן הארץ - נאסר לשוב. הדרך היחידה להיכנס פנימה למדינה הזו היא לשקר בכניסה וביציאה באשר למטרת הביקור, ובאמצעות קשר עם אזרח מפנים, אשר ישקר גם הוא בתשאול הטלפוני כשיתקשרו אליו משדה התעופה או הגבול.
באחרונה נתנה אותה המדינה יד חופשית למשטרה ולמשטרה החשאית, ומעתה הם פטורים מלתעד חקירות חשודים "על רקע ביטחוני". מיותר לציין שכל אזרח ואזרחית יכולים להיחשב חשודים כאלו, גם אם אין להם כל קשר למעשים המסכנים את ביטחון המדינה. ההגדרה נזילה מספיק כדי להחשיב כל דבר ל"ביטחוני", ובעקבות התקנה החדשה אפשר לעשות עם הנחקר כל מה שרוצים, בלי שאי-פעם נדע שדבר כזה קרה, ובלי שנוכל לפקח על כך ולראות אם התקנה נוצלה לרעה. למשטרה החשאית יש גם אפשרות לצותת לכל שיחות הטלפון והאינטרנט של האזרחים, ואנשיה יכולים לדעת למשל אם אזרח מסוים מנהל רומן מחוץ לנישואין, או שיש לו סוד אחר, ואולי גם להשתמש בו יום אחד.
בכל ביקור במדינה הזו תוכלו לראות שוטרים מתנהגים בגסות, חונים או נוהגים ברכב שלא כחוק. השוטרים הם כמעט מעל החוק, אך בעיקר כשמדובר בהפגנות פוליטיות (אפילו הפגנות על שכר לימוד), הם נוקטים אלימות רבה ומגלים אפס סובלנות. רובם הגדול של תיקי החקירות על ניצול סמכות לרעה של הצבא נסגרים, והנתונים על-כך כבר קיימים ומפורסמים. המשטרה, בתי הכלא והמשטרה החשאית רחוקים מלעמוד במבחן החובות כלפי האזרח, או לנהוג בשקיפות מינימלית בנושא הטיפול באלימות וחריגה מסמכות.
בשנים האחרונות, באותה מדינה, פיזרה המשטרה באלימות רבה מספר גדול של הפגנות חוקיות לחלוטין (התאספות שקטה של עד 50 איש), מסיבות שונות (למשל, משום שהונף דגל של קבוצה השואפת לעצמאות). בתי המשפט פיצו שוב ושוב מפגינים שהיו עקשנים מספיק (ושהיה להם הזמן והכסף להוכיח שהמעצר היה מעצר שווא). הפגנה אחת למשל, פוזרה החודש בעקבות "הוראה מלמעלה": 23 מ-30 מפגינים שקטים נעצרו ושוחררו רק למחרת כדי "ללמד אותם לקח", לאחר שמחו מול ביתו של קצין בכיר שהורה על ירי במפגינים ועצור כפות, ואשר גרם להרג שני ילדים.
כמו משטרים אחרים העוינים לזכויות אדם, גם הארץ הזו מתהדרת במשטר המכונה "דמוקרטיה", אולם כולנו יודעים שאיננו כזה. למרות החזות הפרלמנטארית והבחירות, לממשלה שם (הנגועה כמובן בשחיתות), יש למעשה כוח כמעט מוחלט בענייני חקיקה. דוגמה לכך היא "חוק ההסדרים" שלהם, אשר מאפשר לממשלה להכניס אינסוף סעיפים בנושאים שונים בחוק אחד. כך עוקפת הממשלה תהליך מסודר של חקיקה (דיון במליאה, בוועדות, התייעצות, מחקר וכו'), או מבטלת חוקים שעברו תהליך כזה - והכול בהצבעה אחת מהירה, שחברי קואליציה אינם יכולים להתנגד לה. בעבר היה מדובר בסעיפים בודדים, אך בעשור האחרון "חוק-החוקים" גדל לממדים מפלצתיים, והופך את העיסוק החקיקתי ממקצועי לעסקני, וכולו בשליטת הממשלה.
במדינה הזו עומדת הממשלה להתיר גם לפקחים עירוניים לבצע מעצרים, בלי הכשרה מתאימה, ומבלי שחלים עליהם החובות החלות על שוטרים כלפי האזרחים. במדינה הזו מעצר מנהלי הוא דרך ותיקה להימנע מהצורך במשפט הוגן. במדינה הזו נחקק באחרונה חוק המתיר ירי על פורצים, כלומר פגיעה בגוף (ואף רצח) במקרה של חשד סביר לפגיעה ברכוש.
במדינה הזו, מתוקף התקנות לשעת חירום, רשאי שר הפנים לבדו לשלול או להעניק אזרחות על-פי דעתו האישית, וגם לסגור עיתונים ולהחרים את ציוד בית הדפוס. לפי עו"ד משה נגבי, עיתונאי משפטן ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית, מדי שנה נסגר עיתון באותה המדינה בצו, והעיתונות המרכזית אף איננה מדווחת על כך.
זו מדינה אשר חיים בה שני לאומים, אך לאחד מהם אין אפילו זכויות אזרח וזכות הצבעה. המיעוט הוא אשר שולט בכל המוסדות באמצעות מדיניות של "הפרד ומשול": הוא מחלק את הלאום השני (שמחציתו כבר הוגלתה), ל"אזרחים", "תושבי קבע", ותושבים חסרי מעמד תחת שלטון צבאי. מאבקם להגדרה עצמית הוגדר כ"טרור לא חוקי", והם נרדפים על כל פעילות שנחשדת כפוליטית.
כן, המדינה הזו היא מדינת ישראל, אשר עוברת באחרונה מהפכה משטרית שקטה. מה שחמור במיוחד במקרה הישראלי, הוא שאמנם היוזמה לכל המעשים היא ממשלתית, אך יש לה גיבוי ציבורי, ולא קם מולה קול ביקורתי משמעותי. נראה שכולנו מאמינים לטוב ליבם של הפקידים, השוטרים והחוקרים השונים בשב"כ, בלי שום רצון בביקורת או פיקוח, ויום אחד נתעורר כשכבר יהיה מאוחר. אפילו בג"צ נותן הכשר לחקיקה השערורייתית ולהידרדרות המשטר הדמוקרטי אל עבר ממשל חסר רסנים.
הערבים ובעלי דעות פוליטיות שאינן במיין-סטרים הם הראשונים שסופגים את הסנקציות, אך ההשפעות הן למעשה על כולנו. אם לא תקום תנועה משמעותית שתבקר את השלטון ותדרוש לחזק את מערכות האיזונים והבלמים, סביר להניח שזכויות האזרח וחופש הביטוי ימשיכו להישחק עד לאבדנם המוחלט. השלב הבא הוא היווצרותה של אופוזיציה גולה.
