השרדות בקדימה: הקרב על המורשת
שהפריימריז בקדימה בפתח וריח הבחירות הכלליות נישא באוויר, נרתמים מתמודדי קדימה שוב לעבודת המורשת, ובייחוד למלאכת ההסבר על זיקתם ההדוקה והאדוקה אליה
בינואר 2006, מעט לאחר ששרון נפל למשכב קבוע, כשכל דיווח חדשותי על תזוזה עצמונית לכאורה באיבר מאיבריו זכתה להתרוממות רוח לאומית, צץ לראובן אדלר רעיון. אם אלה רחשי הלב של הציבור כלפיו, תהה מן הסתם היועץ האסטרטגי של קדימה דאז בינו לבין עצמו, מדוע לא לנצלם עד תום, להציב את שרון בראש רשימת קדימה לכנסת ולעשות קופת מנדטים דשנה שלא נודעה כדוגמתה. והיועץ – שכידוע היטיב לשמור אמונים לבן (עמרי), לאב (אריק), אך בעיקר לרוח הציניות – היה בסך הכול תוצר אותנטי ומזוכך של מפלגה, שעיקר התמחותם האידיאולוגית של ראשיה הוא מסוגלותם לשיר בבוקר בגרון ניחר את "שתי גדות לירדן..." ובערבו של היום לראות באי-הקמתה של מדינה פלסטינית את סופה של ישראל.
וכיאה למי שאמור היה להוביל את רשימת קדימה אז, גם אם ממיטת חוליו ובתרדמת מלאה, העמידו לו שוחריו מביתו הפוליטי החדש מורשת. מורשת אמנם עוּלת ימים, שנולדה במחי שבץ מוחי ימים ספורים לפני כן, אך בכל זאת מורשת. כך, למשל, קשה היה לתפוס אז את המוּטָב הפוליטי הגדול של אותם ימים, אולמרט, כמו את שאר פרנסי המפלגה, נמנע מלאזכר בנאום מנאומיו את "מורשתו" של האב הרוחני. שרון שכב אז על ערש דווי והארץ מלאה מורשת, שנתפשה בידי מוליכיה כסגולה אלקטורלית מוכחת; בדיוק כפי ש"מורשת" אחרת, שבאה לעולם כעשור לפני-כן באבחת שלוש יריות אקדח, נתפשה בידי מחולליה האחרים כתומכת מיתוס ומגדילה תועלות פוליטיות.
עתה, כשהפריימריז בקדימה בפתח וריח הבחירות הכלליות נישא באוויר, מתנערים מתמודדי קדימה שוב לעבודת המורשת, ובייחוד למלאכת ההסבר על זיקתם ההדוקה והאדוקה אליה. דיכטר השיק את קמפיין הבחירות שלו עם הסלוגן "איפה מורשת שרון?" עם פוסטר ענק של שרון המרוח על כל הקיר מאחוריו, מה שכמובן לא מנע ממנו להלין באותה הזדמנות ש"הקמפיין המתנהל כעת לראשות קדימה הוא קמפיין של פוסטרים".
המתמודדת לבני הצטיידה לטובת המשימה היעודה בפורום החווה, הכולל כמובן את מיודענו אדלר, ולא מבלי שהיא ויועציה החדשים יימנעו מלהדגיש את הקשר הנאמן שלה למורשת שרון. השאלה היא איך האיש ו"מורשתו" – השזורה באיים יוונים, סיריל קרנים, מרטין שלפים, ואפילו בבן שקיים כהלכתו את הפסוק "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" במעשיהו – מתיישבת עם "ערכיה" של ממלאת המקום בענייני ניקיון כפיים וטוהר מידות. אותם "ערכים", שכנראה סייעו לה גם כשרת משפטים למלא פיה מים כשפרשיות אלו נחקרו והתפרסמו, כפי שהם מאפשרים לה עתה שלא למצוא כל דופי בתמיכתו הנחרצת של צחי הנגבי בה ואף להתהדר בה, כשבעצם ימים אלו מתנהל נגדו משפט פלילי.
שרון הותיר בעיקר "מורשת" של זיגזוגים פוליטיים ומדיניים, פירוק וחיבור מסגרות פוליטיות ומירור חייהם של ראשי ממשלה, גם אם הוא הפגין בחלקם יכולת ביצועית מרשימה אך לא מבלי לצפצף על החוק ולרמוס ברגל גסה כל סדרי ממשל תקינים. מ"חומרים" מפוקפקים ובלתי יציבים כאלו קצת קשה לבנות מורשת של ממש.
אלה זיגזוגי האינטרסים שאפשרו לו להישבע בנקיטת חפץ בחשיבותה האסטרטגית של כל גבעה ביש"ע, ולגזר גזרה שווה בין נצרים לתל-אביב, וכהרף עין להסביר עד כמה הרת אסון היא אותה התיישבות שהייתה בבת עינו. בדיוק כשם שהם הקנו לו את היכולת להצהיר בגלגולו הקודם שדרכה של גח"ל של בגין היא דרכו, לפרוש ממנה מיד אחר כך, לנהל מו"מ של שיתוף פעולה עם המערך, יוסי שריד ועמוס קינן, ואפילו לדבר על נכונותו להקים מדינה פלסטינית ביו"ש; וכשכל זה לא הסתייע והמסגרת הפוליטית שאליה השתייך (הליכוד) חייבה זאת, הוא לא התקשה להבהיר עד כמה אופציה זו מסוכנת ושירדן היא המדינה הפלסטינית האמיתית ואין בילתה.
"מורשת שרון", כמו "מורשת רבין", היא לא יותר מיציר דמיוני מפותח של מי שזיהו הזדמנות להון פוליטי, והבינו אל נכון שלירידה טראגית של מנהיג מהבימה הציבורית מתלווה לרוב נוסטלגיה וערגה ציבוריות תלושות מהמציאות – ואלה חומרי גלם שמהם קל יחסית להמציא מורשות. גלגול הפיקציה לציבור בחלקו, בסיועה ובתיווכה של אינדוקטרינציה מוגברת של עידית קובעי הטעם והריח במקומותינו, מסבירה במידה רבה את נוכחותו הרבה יחסית של מיתוס המורשת. אך יותר מכל חייבת המורשת את חיותה ועצם חייה לכך שהזיג האחרון במסכת זיגזוגי שרון היה דווקא שמאלה.
