ברוכים הבאים למנהרת הזמן. כל מי שרוצה לצפות בשידורי האולימפיאדה מתבקש ללבוש חולצות עם כריות בכתפיים, חותלות, סיכה עגולה של פול יאנג שנצמדת לדש החולצה ולהתיישב במקומו במנהרה, שתוביל אותו היישר לשנת 1984. לוס אנג'לס? בייג'ינג, מה זה משנה? האיכות אותה איכות, השדרים אותם שדרים, המתעמלות הרוסיות הן אותן מתעמלות רוסיות, רק שאז הן השתייכו לברית המועצות, והיום לרוסיה. אבל בעצם רוסיה נראית היום, אחרי הקרבות מול גיאורגיה, כמו אותה ברית המועצות של אז. ומשה גרטל? יש רק אחד. כמה חבל שלא ייצרו עוד אבי-טיפוס של שדרים מהוללים.
עוד לפני שהמתעמל הסיני יצא להקפת הגג של האצטדיון כדי להדליק את הלפיד האולימפי, שיגר הערוץ את הפרומו למשחקים, כולנו התלהבנו. נכון, מדובר בפרומו לא מסובך במיוחד, שבערוצים המסחריים וערוצי הספורט כבר הציגו כמוהו לפני כעשור, אבל חבר'ה, בכל זאת, מדובר במחלקת הפרומו של ערוץ 1, שעסוקה במרבית ימות השנה באריזה הגרפית של תוכניות כמו מבט שני, פוליטיקה ושום פלפל ושמן זית. כמה חבל שהפרומו לא בישר על הבאות. אף אחד בערוץ לא ממש השקיע מחשבה בשירותים סטטיסטיים לצופה, ומי שבינינו שילם אגרה, לא קיבל תמורה. אותן כתוביות מלפני 20 ו-30 שנה, בפונט קצת שונה. שום נתונים סטטיסטיים שרצים על המסך, טבלאות ומידע מתחלף. הכל נתון בפיהם של השדרים, ורק עליהם אנחנו יכולים להסתמך. זה - לא טלוויזיה.
פעם היו משדרים רק את המחצית השנייה ממשחק כדורגל, או מורידים את השאלטר לפני שנגמר משחק האולסטאר בין כוכבי המזרח לכוכבי המערב ב-NBA. הפעם, זה קרה באתלטיקה. אלכס אברבוך עדיין לא סיים להתחרות במקצה המוקדם של הקפיצה במוט, אבל מאיר אינשטיין וגלעד ויינגרטן נאלצו להחזיר את השידור לירושלים.
ערב חדש. ערוץ 1 קטע את אברבוך בשביל מרגלית (צילום: החינוכית)
ברור, יש ערב חדש! לזכותם של פרנסי ערוץ 1 אפשר לומר שאחרי כמה דקות מישהו שם התעשת, והחזיר את השידור לדקה לאינשטיין, כדי שנוכל לראות איך אלצ'קו עובר מתחת לרף,
ומסיים את דרכו בבייג'ינג.
בשבוע הראשון של האולימפיאדה ראינו בעיקר ג'ודו. מילא שמדובר בישראלים כמו יקותיאל, שלזינגר ואריק זאבי.
משום מה, מישהו בירושלים החליט שהצופים בישראל צריכים לראות עוד ועוד קרבות משמימים של ספורטאים שלא מעניינים אף אחד, עד שנדע להסביר מה זה יוקו, קוקה וגם וואזרי מתוך שינה. לשיא הגיעו הדברים כאשר אורי לוי ויעל ארד שידרו את הקרב על המזרן שלא צולם. כן, בעודם מדברים על קרב אחד דרמטי (עם ג'ודוקא שנפצע וקיבל טיפול), המצלמה התמקדה בקרב השני. רק לקראת סיום הקרב, מישהו טרח לצעוק להם מהקונטרול שיש בעיה.
נקודת החושך והאור גם יחד של השידורים היתה משה גרטל. תודו, אף אחד לא טרח לקום בחמש בבוקר לראות שחייה רק בגלל מייקל פלפס. משה גרטל היה הסיבה לקום בבוקר עם חיוך, ולדעת שיש מי שיעשה את העבודה הצבעונית והמביכה, כל יום כל היום. השחיין המהולל בעבר והשדר הצבעוני בהווה דופק כרטיס בעבודה, כל יום. נתחיל בגמר השליחים שבו מייקל פלפס כמעט לא זכה במדליה. גרטל אמר לאורך כל המשחה: "אתם תראו, הצרפתים יכו את האמריקאים שוק על ירך". מזל שפלפס, הכריש מבולטימור, לא היה מחובר באוזניה לשידורים מרוממה.
הוא לא לקח ללב את ההערכה המלומדת, הרביץ ספרינט אחרון והשיג עוד מדליה. נמשיך בהפיכתו של גרטל למקדם הרשמי של שידורי האולימפיאדה. בימים הראשונים של התחרויות הוא עצר כל חמש דקות כדי להזכיר לנו ששידורי האולימפיאדה הם רק בערוץ מס' 11 בממיר, הערוץ הראשון, שבו תוכלו לראות את כל המשחקים. הלו, מר גרטל, תאמין לי שניסינו למצוא את השידורים גם בערוצים אחרים. לא ממש הצלחנו. אתה יכול לוותר על הפרומושן.
נציין גם פניני לשון נוספים כמו צרחות "ווּ ווּ ווּ" כל פעם שהשחיין הסיני ווּ השתתף בתחרויות ובשיא החדש של גרטל: "נצא להפסקת חסויות, אני אלגום מים, לא אל תדאגו זה לא יהיה מהמים של הבריכה". בהחלט גרטל, נשמנו לרווחה. ואז הגיעו תחרויות השחיה הצורנית, כאשר אחת מהשחייניות היפניות התעלפה. גרטל התחיל בדיון תקשורתי-פוליטי על העובדה שהבמאי הסיני נמנע מלשדר את תמונות הטיפול והפינוי שלה. בהתחלה הוא הסכים להחלטה של הבמאי, וכעבור דקתיים בדיוק הוא התהפך כמו סטייק ותקף את הבמאי במשך שתי דקות רצופות. ככה זה כשנותנים לך לשדר שחייה צורנית, שרק אלוהים (וגם זה לא בטוח בכלל) יכול להבין מה הקשר בין הזזת רגליים מחוץ למים בקצב אחיד לבין ספורט. כנראה שכל אחד מאיתנו היה מאבד את הצפון.
לשיא הגיעו הדברים ביום שבו סהר זוברי (שחר צוברי בסינית מדוברת) לקח מדליה.
אמיר בר שלום ואלדד אמיר בעמדת השידור. בעוד שבר-שלום, שבימים כתיקונם משמש גם ככתב צבאי, ניסה ככל האפשר לשמור על ממלכתיות פטריוטית מאופקת, אלדד אמיר שכח איפה הוא נמצא. "סע גבר, סע", זה מה שהיה לו לפרשן לאומה אחרי שצוברי חלף על פני המצוף השלישי בדרך לקו הסיום. צעקות היסטריות ומתלהבות למיקרופון בלי שום הגבלה, תחושה שעמדת השידור הפכה לטריבונה בימק"א בימים של בית"ר ירושלים בשנות השמונים.
שחר צוברי. צ'פחות ידידותיות (צילום: רויטרס)
ואחרי זה, הנסיונות המביכים והכושלים לקשר בין שחר לבין אמא ורד באילת, שנשארה על הקו, צעקה "שחר, שחר", אבל הבן לא שמע. כך, במשך דקות ארוכות, נשמעו צעקות האם המאושרת ואנשי הקונטרול, שמנסים להסביר לבר-שלום שיש בעיה. לפחות את אהוד אולמרט הם העלו בלי שום בעיה. זה לא נגמר רק בזה. כל מי שחלף ליד עמדת השידור מיד נכנס פנימה והתקבל בצרחות של אושר וצ'פחות ידידותיות באדיבות הפרשן, ובצעקות בלתי נסבלות שבקעו מרמקולי הטלוויזיות ומערכות הקולנוע הביתיות בכל רחבי ישראל. במילה אחת: מביך.
אורי לוי התלונן היום בגלי צה"ל על הביקורת שהשמיעו אלכס גלעדי ודן שילון על השידורים מבייג'ינג, והגדיר אותם כאנשים משנות ה-40 וה-50. בהחלט ביקורת לגיטימית ממי שמייצג בטלוויזיה את הערוץ שנתקע בשנות ה-80. אנשי ערוץ 1 ימשיכו להתלונן שאנחנו בתקשורת הפכנו את ההתעללות בערוץ הציבורי לענף אולימפי, אבל האמת חייבת להיאמר. בעידן שבו עתידו של ערוץ 1 כלל לא ברור, וזכויות השידור שלו על אירועי ספורט גדולים הולכות ונעלמות, היתה לו הזדמנות להוכיח התקדמות ומעבר לשידורים של שנות האלפיים. זה ממש לא קרה.
בשביל להפוך לכזה הוא אמור להציג שפה גרפית חדשה, שדרים ופרשנים חדשים, חדשנות עריכתית וגם ויזואלית, ובעיקר גמישות. כל זה לא קרה. כך נוצר מצב שאפילו דני לבנשטיין סיפר באחת מתחרויות ההתעמלות המשמימות כי זו האולימפיאדה השמינית שהוא משדר. תעשו את החשבון לבד, ותגיעו לתוצאה שהזכרנו בתחילת הכתבה, המופע של שנות השמונים.
