קוקר, תעשה לי נכד!
בנות שש עשרה יפות וקשישים עם חליפות, כולם העפילו לאמפי הגלבוע כדי לראות את ג'ו קוקר. בשעתיים נהדרות, קוקר הצליח לחבר בין כולם, ולמרות הקשיים הקוליים, נתן שואו אדיר
הציניקנים אוהבים לקטר שרק מקרים גריאטריים באים להופיע בארץ, לעשות קופה אחרונה על פראיירים שמוכנים לראות כל קשיש שפעם נתן בראש. אמש בפסטיבל הגלבוע, ג'ו קוקר היה יכול ללמד כמה רוקרים צעירים שיעור חיוני בהזדקנות בכבוד.
קוקר. מראה לכולנו איך מתבגרים בכבוד (צילומים: חגי אהרון)
אכן, "הוא נראה כמו צפרדע גריאטרית", כבשה אמא שלי את צחוקה כשכרסו המשתפלת של קוקר עלתה לבמה אחרי חימום נאה של דני ליטני. וכן, באתי להופעה עם אמא שלי. הרי הופעה של קוקר היא בבסיסה חוויה בין-דורית: כשהיה צעיר הוא שר כמו זקן צרוד, ועכשיו הוא נותן שואו כמו בן שלושים. הקוקו כבר לא על הראש, וסביר להניח שקוקר כבר שכח את הפעם האחרונה שהצליח לראות את כפות רגליו, אבל על הבמה הוא אותו צעיר מוודסטוק 69'.
לא רק אנחנו תרמנו לגיוון הגילי שבקהל. לאמפי גלבוע הגדול, מעין העתק חיוור של אמפי קיסריה, הגיעו בנות שש עשרה יפות וקשישים עם חליפות, תושבי עמק יזרעאל שהגיעו עוד בנעלי בית, ורכבי שטח שעשו את כל הדרך מירושלים. בשעתיים נהדרות, קוקר הצליח לחבר בין כולם. חוץ מזה, איך הייתי מזהה שקוקר פותח עם שיר של ג'פרסון אירופליין בלי אמא שלי, שהתבגרה בסיקסטיז?
קפיצה סמלית ומשעשעת בסוף כל שיר
אחרי שלושה שירים הקהל כבר מתחמם וגם קוקר נכנס לעניין, אבל לצד הכיף הגדול מתחוור משהו נוסף: תמיד הצחיק אותי לראות את העמידה של קוקר על הבמה, מנפנף בידיו סביב המיקרופון אבל אף פעם לא נוגע בו, כאילו הוא חושש מפניו. היום, אחרי שנים של שירה והתבגרות, יש לו סיבה טובה לחשוש: הטווח הקולי שלו הצטמצם מאוד, ואף על פי שיש לו עדיין כוח לצעוק ומספיק נשמה כדי להכניס רגש וכוונה במילים, האוזן שמה לב שהוא לא מסוגל לעלות גבוה מדי, ולחנים מסוימים חורגים מיכולותיו הנוכחיות.
כאן התגלתה גדולתם של המעבד והלהקה בכל תפארתה. קוקר הגיע עם שישה נגנים ושתי זמרות ליווי נהדרות שתמכו בו בדיוק כשצריך, מחפים באלגנטיות על רגעיו החלשים. זמרות הליווי ממשיכות אותו במקומות בהם קולו לא עומד לו, הסקסופון גונב את תשומת הלב ברגע מסוכן. כמו הבגדים, גם העיבודים המעודכנים נתפרו בחוכמה, באלגנטיות ובכישרון רב למידותיו החדשות של קוקר.
Israel! Keep Rocking
ואף על פי הקשיים, הוא לא נסוג. מיד אחרי "Where We Belong", שסחט קריאות התרגשות רמות, קוקר נשאר על הבמה עם קלידנים ובסיסטית בלבד, ונותן ביצוע חסר פחד ל-"You Are So Beautiful". זוגות מתחבקים, טלפונים סלולרים מורמים במקום נרות, אמא שלי מתרגשת.
"בפעם האחרונה היינו פה ב-1994", מתבדח קוקר באחת ההפסקות הבודדות בהן הוא מדבר, "לפני שהיו טלפונים סלולריים". ואז מתחיל האקשן האמיתי: ביצוע מצוין ומלא עזוז ל-"Summer In The City" מזכיר שמעטים מתחרים עם קוקר בביצועי רוק-נ'-סול שכאלה.
הנגנים תמכו בדיוק כשצריך, מחפים באלגנטיות על רגעיו החלשים של קוקר
בשיר הבא אני מגלה שאמא ואני שרים יחד את המילים של "Come Together", הראשון מבין שלושה ביצועים לשירי הביטלס (ואנחנו לא לבד: האלפים הרבים שבקהל טועים כולם ומתחילים לשיר את הפזמון מוקדם מדי). פער הדורות מצטמצם כשמדובר בקוקר, ונעלם לחלוטין כשמדובר בביטלס, כנראה הלהקה האהובה עליו.
שיר הסטריפטיז האגדי "You Can Leave Your Hat On" מפרק משפחות בן רגע, ומוציא את כל נשות הקהל לרקוד במעברים, וב-"Unchain My Heart" המקפיץ האמפי מתמלא ישבנים מכל הגילאים, שמתנועעים בשמלות קיציות. אין מה לומר, לקוקר יש את זה. הקהל שופע חום ואהבה, מריע ושורק בתחילתו וסופו של כל שיר ושיר, אחרי כל סולו של הסקסופוניסט המצוין, עם כל שאגה חייתית ממעמקי הקוקר.
דני ליטני. חימום נאה
אפשר לקוות שקוקר מתרגש מזה, אך הוא לא מראה זאת. הוא לא מדבר כמעט בכלל, מספק קפיצה סמלית ומשעשעת בסוף כל שיר ומיד ממהר לשתות מים לפני שעוד שיר מתחיל. רק בסיום הוא צועק לנו "ישראל! Keep rocking!"
אבל רגע לפני אותו סיום הגדול, בדרך לזיקוקים שהאירו את עמק יזרעאל בצבעים זוהרים, עוד מחכה לנו השיר הגדול מכולם. "With A Little Help From My Friends" מסיים את ההופעה בביצוע נפלא של הלהקה, שלאורך כל הערב הייתה מדויקת, מקצועית ללא רבב ומלאת נשמה. בהדרן אנחנו מקבלים גם את"She Came In Through The Bathroom Window" שהסיום שלו התחבר בעדינות לקלאסיקה "Cry Me A River". שיר פרידה שקט ויפה, קוקר יורד והזיקוקים מזנקים.
צופים חמדנים היו יכולים לבקש גם את "Don't Let Me Be Misunderstood", את "Seven Days" או את החידושים שקוקר מבצע בשנים האחרונות ל-""Everybody Hurts של REM ול-""One של U2. אבל מה אפשר לבקש באמת כשהערב כה נפלא, כשהלהקה מעולה וכשהקהל מאושר? אז מה אם קוקר כבר לא בשיאו, אז מה אם הוא נותן לזמרות הליווי לשיר את חלק הארי של הפזמון, אז מה אם אנחנו לא בוודסטוק והיום קוקר כבר בן 64, כמו שכתב בחור אנגלי אחד (שבעוד חודש יפגין גם הוא במחוזותינו הזדקנות יפה)? קוקר לא נזקק לדיבורים, לריקודים או למופע אורות מתוחכם. הוא נתן שואו נפלא בעזרת קולו האדיר בלבד, והראה לכולנו איך מתבגרים בכבוד. עכשיו אני ואמא מתווכחים מי משנינו נהנה יותר.
