"ילדה קטנה שוקעת לי בבוץ ואין מה לעשות.
אני בכורסתי אמשיך לרבוץ,
לי אין מה לעשות." (מאיר אריאל, קוצים א')
"המקרה המזעזע ביותר
שהתרחש במדינת ישראל", זעקו כלי התקשורת. הכתבים דיווחו על צו איסור פרסום, והקריינים קרצו כממתיקי סוד: אנחנו מזועזעים ואתם עוד לא, חכו חכו. הצנזורה שוב שיחקה לידי הערוצים שמתחו את הדרמה כמו מסטיק. פניה היפות והמיוסרות של ילדה בת פחות מחמש ניבטו אלינו מכל מסך, והספקולציות מילאו את הפורומים. איזו טרגדיה. איזו דרמה. סיימתם להזדעזע? יופי. עכשיו עוברים ל"כוכב נולד".
אני רוצה להאמין כי מי שנחשף לפרטי המקרה המדובר אכן הזדעזע. אך מהן ההשלכות המעשיות של אותו "זעזוע"? רביצה בכורסא. אימפוטנציה ציבורית מוחלטת. מעת לעת אנחנו נחשפים ל"מקרה המזעזע ביותר שהתרחש במדינה", והרף רק עולה. מערכת המשפט התנתקה מזמן מהמציאות. אין חינוך, אין רווחה, אין ביטחון פנים. רק תראו איך המשטרה שלנו חוגגת כשהאמריקנים מבקשים להסגיר לידיהם חשודים.
הם שמחים שמישהו עושה עבורם את העבודה, כי אולי הם לא ממש מסוגלים. מה בדיוק הם משדרים לנו? המשטרה הרימה ידיים ורק האמריקנים אולי יצילו אותנו גם פה.
התקשורת מצידה ממשיכה ללבות את אלימות הנוער והילדים בסדרות אלימות מטמטמות מוח מיפן. אחר כך, על אותו מסך, תופיע קריינית נוגה ומזועזעת. היא תספר לנו על עוד ילד שהוכה עד אובדן הכרה בידי חבריו. מיד אחר כך נעבור לפרסומת למעדן חלב, וקדימה לריאליטי הבא. הנה, הם יודעים, כל עוד מקבל הציבור "לחם ושעשועים", הוא לא יפריע לנו לצבור כוח וכסף מבלי להתאמץ.
כך, במו ידיו, מעודד הציבור את המשך האלימות נגדו. הוא אינו זז, הוא אינו מוחה. ילדה מושלכת לירקון, אם נורֵית למוות בחוף הים, פעוטות עוברים עינויים סדיסטיים. האם זה ישנה דבר בהתייחסות הציבור כלפי האחראים במשרד לביטחון פנים? בוודאי שלא. השר לביטחון פנים, יועציו ואחשדרפניו יודעים שהציבור לעולם לא יגבה מהם מחיר. האם משרד הרווחה יקבל שקל נוסף בעקבות האנרכיה הפושטת ברחובות? נו, אל תיסחפו.
בימי קדם, כאשר נמצאה גופת אדם שלא נודעו נסיבות מותו, התאספו כל בעלי הסמכויות באזור. לאחר טקס קצר הם הוכרחו להישבע: "יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ" (דברים כ"א). בימים עברו יראו בני האדם מהאל,
ושבועה לא הייתה דבר של מה בכך. לפרנסי העיר היתה אחריות מלאה על המתרחש בתחום שיפוטם. אם אירע בשטחם פשע חמור, הם חבו דין וחשבון ישירות לאלוהים.
ובימינו מה? בהיעדר מורא האל, המניע היחיד שבכוחו לדחוף את הנוגעים בדבר לפעול הוא מורא הציבור, שבכוחו להכריע אם ימשיך כבוד השר בתפקידו. אז הציבור רוצה משטרה כמו של ג'וליאני. יופי. אבל מה הוא עושה בנידון?
האזרח הישראלי יוכל להיוושע רק בדרך אחת. אם יפנים כי הוא עצמו חלק מתוכנית ריאליטי ולא רק צופה מהצד. עד אז, אחת לחודש, תביט אלינו מהמסך ילדה זו או אחרת. זאת תהיה מישהי מנתניה, או מרעננה. בסוף אולי זו תהיה הילדה שלך.
"בהקיצי נותנים את ההמנון, בטח איש לא קם.
דגלנו מתבדר בכל סלון
ואף אחד לא קם." (מאיר אריאל, שם).
