לא קמים מהכסא שלהם - על "מאונני המקלדת"
הם המאהבים האינטרנטים, אנשים שהעולם הרומנטי שלהם קיים רק ברשת, החל מקריצות, דרך מסרים מלבבים, ועד צ'אטים והתכתבויות מיילים. הם קיימים בקרב שני המינים. ריאיינתי אחת כזאת שהחליטה לחזור למוטב כדי להשיג זוגיות אמיתית
יש הרבה תופעות שנגרמות עקב הקלות הבלתי נסבלת של האנונימיות בעולם האינטרנטי, וזו אחת מהן - המאהבים האינטרנטים, אנשים שהעולם הרומנטי שלהם קיים רק ברשת, החל מקריצות, דרך מסרים מלבבים, ועד התכתבויות מיילים רגישות ופתוחות במיוחד. רומן וירטואלי, שבמקרה שלהם לא קורם עור וגידים בעולם החיצוני.
אני קוראת להם "מאונני המקלדות".
יש לי תיאוריה שאולי יכולה להסביר את ההתנהגות הזו, אבל אני רוצה לחרוג הפעם מהרגלי ולא לכתוב עוד כתבה תיאורטית. למה לי תיאוריות, כשאני יכולה להיפגש עם אחת מאותם אנשים, מ', בחורה הקרובה לליבי. מ' ואני דיברנו כבר כמה פעמים על נפלאות האינטרנט ועל היחסים השונים בין האנשים שהוא יוצר, ובזמנו גם העליתי בפניה גם את רעיון מאונני המקלדת. לאחר כמה ימים היא התקשרה אלי, נרגשת, ואמרה לי "היי! גיליתי שגם אני כזאת!" שאלתי אותה אם הוא מוכנה להתראיין, והיא הסכימה בשמחה.
קבענו לקפה של ערב והתחלנו לדבר. כששאלתי אותה מתי הבינה שהיא כזו, המילים יצאו ממנה ללא הפסקה. מ' הגיעה לשלב שנמאס לה להיות לבד. היא הבינה שהיא רוצה זוגיות והחליטה לקחת את עצמה בידיים בתחום הרומנטי, להוכיח לעצמה ולאחרים שאפשר לשנות את המצב.
מסנג'ר זה כבר באמת שלב ממש מתקדם
"הסתכלתי לעצמי עמוק בלבן של העיניים, וגיליתי שאני אכן... איך קראת לזה? מאוננת מקלדות!" אמרה. "מה שאני עושה בשביל למצוא בן זוג זה לשבת בבית מול המחשב, להיכנס לפייסבוק, לכל אחת מהאפליקציות הרבות של ההיכרויות שהורדתי, לשלוח קריצות לכל גברבר שנראה לי נחמד, לקבל קריצות בחזרה, להחזיר עוד קריצה חזרה וכן הלאה, אבל ברגע שמשהו מעז לבקש ממני מספר טלפון או אפילו מסנג'ר אני נבהלת. אני הופכת אותם לחברים בפייסבוק ומתכתבת איתם קצת. לעיתים רחוקות אני מגיעה גם למסנג'ר, אבל זה כבר באמת ממש מתקדם".
שאלתי אותה ממה היא נבהלת כל כך, והיא ענתה בכנות - "אני חושבת שאם הם יפגשו איתי בעולם המציאות, הם יגלו שבעצם אין שום דבר מאחורי התמונה, שאני משעממת ושמנה (היא ממש לא שמנה – ה.פ.), נו... שאני פגומה".
חייכתי לרגע בהבנה ואמרתי לה שאני חושבת שלכולנו יש איזה שדון קטן ומעצבן כזה בראש, או על הכתף הימנית, שכל הזמן אומר לנו דברים כאלה ומכרסם לנו במעטפת הביטחון העצמי, וכולנו מידי פעם חושבים כך, אז למה היא חושבת שהיא כל כך מיוחדת? היא צחקה וענתה – "אני פשוט חושבת שאצל כל השאר זו סתם איזו מחשבה, אבל אצלי זה באמת נכון".
"הם בטח יתאכזבו במציאות יחסית לתמונה"
שאלתי אותה אם ההתעסקות הווירטואלית הזו עונה על איזשהו צורך אצלה, והיא השיבה: "ברור, זה כביכול נותן דחיפה לאגו, הרי הפניות הן בקשר לתמונה ששמתי, אז נראה שמצאתי חן בעיני האנשים. אבל זה גם מוריד את האגו, כי עולה המחשבה שהם בטח יתאכזבו במציאות יחסית לתמונה".
הצעתי לה לשים תמונה עדכנית, כי יצאתי מנקודת ההנחה הידועה בעולם הנט-דייטינג שהתמונה כנראה לא ממש קשורה למציאות, אבל התברר שהתמונה שלה עדכנית לחלוטין.
היא שתקה קצת, לקחה זמן לחשוב, ואז המשיכה בשקט: "אני חושבת שזה ממלא את הצורך להגיד לעולם שאני עושה משהו. זה סוג של תירוץ לעצמי וגם לעולם. ואני באמת חושבת שאם זה לא היה בשביל אנשים אחרים, כלומר, עניין הדוגמה האישית, לא הייתי מתעוררת ולא הייתי רואה את זה".
יש משהו בעיסוק הזה שמאפשר לצאת לידי חובה
כששאלתי למה היא חושבת שהיא לא היתה מתעוררת ענתה בפשטות - "כי זה פשוט לא מספיק כאב... יש משהו בעיסוק הזה שמאפשר לך לצאת לידי חובה, זה כמו להיות מסומם, לא באמת לראות את המציאות ואת מה אתה באמת עושה, שזה להיות תקוע במקום. אני באמת האמנתי שאני עושה משהו. ואם לא היתה לי סיבה להסתכל על עצמי מהצד - לא הייתי מסתכלת. הייתי ממשיכה לשבת מול המסך בבית, שולחת קריצות לכל הכיוונים ובוכה שאין לי זוגיות כי העולם אכזר".
התחבקנו, ואז שאלתי אותה מה היא עושה מאז שהבינה שהיא למעשה דורכת במקום, והיא ענתה לי שהיא מבקשת מחברים ומכרים שיכירו לה אנשים טובים. התחילה לתת טלפונים, דיברה עם כמה ואפילו כבר יצאה לשני דייטים עם בחור חמד שסידרו לה. עבר רק שבוע וחצי מאז שעלתה על הבעיה וכבר היא יוצאת לה לעולם הגדול ומנסה את מזלה.
שאלתי מאיפה האומץ פתאום והיא ענתה: "הקטע הוא, שהעולם האמיתי לא כזה מפחיד כמו שחושבים". היא שתקה קצת ואז המשיכה – "ככל שאתה עושה את זה יותר זמן, את אוננות המקלדות, אתה בעצם מרחיק את עצמך מיחסים ממשיים. זה רק מטשטש את הכמיהה, את הכאב והרצון האמיתיים, ובכלל זה גם את האהבה האמיתית".
עברנו לדבר על הבחורון החדש, התברר שהוא קצת נעלם. שאלתי אותה איך זה מסתדר לה עם מה שאמרה לי קודם, איך זה באמת לא כזה מפחיד? והיא ענתה: "את יודעת מה? אפילו אם זה לא יילך איתו, אז מה? ברור שאני אתבאס, אבל סך הכל היה לי כיף, הבנתי שזה לא נושך, ולכי תדעי מה יכול להיות עם הבחור הבא".
צחקנו, ואז היא הרצינה ופתאום ירתה חץ לעברי – "ואת?"
עניתי לה בעודי מסובבת את ראשי באלגנטיות לחפש את הכלבה שלי. "אני? מה אני"?
"כן, את, מה איתך? אם אני מאוננת מקלדות, אז מה את בדיוק?" שאלה.
"אני? אני כבר כנראה סוג של כוכבת פורנו...", עניתי בחיוך.
העולם הווירטואלי אכן גדול ורחב ובהחלט יכול למכור לנו פנטזיה של אושר, עושר וכושר, של חברות, רומנטיקה ואהבה, כשלמעשה מה שהוא עושה בפועל זה לגרום לנו להתנתק יותר ויותר מהמציאות וממגע אנושי. בין אם גם אתם מ"מאונני המקלדות" או לא, זכרו שמאחורי כל טקסט יש אדם, שלם ומלא, עם רגשות. אני חושבת שקצת מודעות עצמית לא תזיק לאף אחד מאיתנו, ואם אנחנו אכן תקועים במקום, אף אחד לא יכול לעזור לנו, חוץ מעצמנו.
אז בואו נעשה ניסוי, נסתכל כל אחד לעצמו בלבן של העיניים ונשאל את עצמנו אם אנחנו כל כך רוצים אהבה, ואנחנו עדיין לבד, האם יש משהו בהתנהלות שלנו שאולי מונע מאיתנו באמת לחפש ולמצוא אותה. אני בהחלט מאמינה שאהבה מגיעה גם עם המון מזל, אבל אנחנו יכולים לפעמים לעזור למזל של עצמנו.
- מצד שני: סיפורים של זוגות שהכירו דרך האינטרנט
לפנייה לכתב/ת 
