מדיניות מכוונת של פגיעה בחלשים

תקנות המס שתיקן משרד האוצר באות לקראת מי שפועלים בשוק ההון, ומאפשרות להם לקזז הפסדים מכל פעילות רווחית שעשו בארץ ובעולם. אפשר למשל לקצץ מרווחים על הימור מוצלח על עליית מחיר הזהב הפסדים בהשקעה בניירות ערך שקליים, וניתן לקצץ מרווחים שנצברו בבורסה של תל-אביב הפסדים בהשקעה בברזיל. הרעיון טוב וסביר. נחשו מה אי-אפשר לקזז?

אי-אפשר לקזז הפסדים מהכנסה שהתקבלה מריבית בגין פיקדון בנקאי כנגד הפסד במניית העם "טבע" למשל. מי בכלל מסכים לקבל ריבית כמעט אפסית בגין פיקדון בבנק? בדרך כלל אנשי עמל, החוסכים פרוטה לפרוטה שיהיה ליום סגריר, אנשים לא מתוחכמים בהגדרה. להם, לפשוטי העם, אסור לקזז רווח עלוב זה בהפסדים במקום אחר בשוק ההון.

האם שמעתם על טייקונים שיש להם פיקדון בנקאי מתחדש? לא! אלי ההון לווים מהבנק תוך עסקאות ממונפות כדרך עולם העסקים. מאין לבנקים ההון להעמיד לרשותם? מאותם פשוטי עם החוסכים בפיקדונות מתחדשים. תשאלו - האם זה מקרה שהתקנות אינן מאפשרות קיזוז? לא. אין זה מקרה. זוהי שיטה לעשוק חלשים.

חוק חינוך חובה חינם לבני שלוש נחקק בשנת 1984. אבל הפלא ופלא, הוא לא יושם בגלל "מחסור בתקציב". בשנת 1999 הוחלט כי החוק ייושם בהדרגה בתוך עשור, אבל בפועל הוא מיושם חלקית בלבד. האם יש היגיון במניעת חינוך חינם מילדיהם של עניים ושל עולים חדשים ושאר בני השכבות החלשות בישראל?

יש כמובן בני עניים שמצליחים לעשות את כל המסלול למרות שלא קיבלו חינוך חינם בגיל שלוש. הם מצליחים לסיים בגרות (לעתים בציונים סבירים), ועתה הם מבקשים להתקדם ללימודים אקדמיים. אבל פה יש מוקש ואבסורד בצידו: לאוניברסיטאות מתקבלים תלמידים טובים, ואלה באים בדרך כלל מהשכבות החזקות. אל המכללות הולכים בדרך כלל מי שבאים משכבות חלשות יותר, ושם משלמים פי שניים או שלושה משכר הלימוד באוניברסיטאות.

יוצא אפוא כי הממשלה, שלא עזרה לחלשים בגיל שלוש, מסבסדת את בני העשירונים העליונים באמצעות התקציב להשכלה גבוהה. נכון שבעלי ציונים טובים מכל השכבות יתקבלו לאוניברסיטאות, אבל ברור כי הסיכוי של החזקים להגיע לאוניברסיטאות גדול הרבה יותר. כלומר, יש כאן סובסידיה ממשלתית רגרסיבית. אם באמת היינו חברה שוויונית מבחינת הזכויות והחובות, כל סטודנט היה מקבל מהמדינה קופון בסכום שווה, השווה לסובסידיה הגלומה שהממשלה מוכנה להעניק לאזרחיה הסטודנטים, והיה רוכש השכלה בכל מקום שיחפוץ בו, ובכך לפחות היה שוויון בסובסידיה להשכלה.

חשד שווא בכשרים? יד המקרה? הרי לא ייתכן שיש יד שמכוונת עד כדי כך? חוץ מזה, מי שמבקש באמת להשקיע בעתיד ילדיו, יכול לעשות את המאמץ למצוא עבודה ולהשיג את המעות הדרושות לחינוך הפעוט בן השלוש. אחרי הכל, מה פשוט מכך?

בחיפושיו אחר עבודה יגלה אותו קשה יום כי מקומות עבודה רבים נתפסו על-ידי עובדים זרים: מספר העובדים הזרים העובדים רשמית בישראל עלה משנת 2005 ועד אוקטובר 2007 ב-25 אחוז והוא עומד היום על כ-93 אלף עובדים (מספר המשרות של הישראלים עלה באותה עת ב-10 אחוזים והוא עומד עתה על כ-2.72 מיליון משרות). הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעריכה, כי בסוף 2006 עבדו בישראל גם כ-84 אלף בני אדם שנכנסו למדינה כתיירים ופנו לעבודה שלא כחוק, וזוהי עלייה של כ-4,000 עובדים לעומת 2005 (אלה הנתונים האחרונים הידועים).

כלומר, בישראל יש כיום 177 אלף עובדים זרים שהממשלה נמנעת מלהוציאם, בעיקר בגלל הרעש התקשורתי שעושים בעלי עניין מאזור המרכז, שנוח להם כי העובדים הזרים ישרתו אותם במחירים זולים, והכל תחת איצטלה של שמירת כבוד האורחים, אף שחלקם אינם קרואים.

הייאוש של הפריפריה

ליבואני כוח האדם הרשמיים, שחלקם קשורים למרכזי המפלגות, יש עניין לקבל רשיונות לסחר בבני אדם. אבל אם מותר לייבא כוח אדם רשמי ולא-רשמי בכמות כה גדולה, מדוע אין מאפשרים יבוא עובדים זרים באשר הם, ולאו דווקא אלה שיתחרו בעובדי הצווארון הכחול? מדוע אי-אפשר לייבא מתכנתים מהודו וטייסים מברזיל? כי יבוא שכזה עלול להתחרות באוכלוסייה החזקה, ולאוצר ולממשלה אין עניין כי יתחרו בקבוצת האוכלוסייה שהם שייכים לה.

אין פלא שהאוכלוסייה בפריפריה מתייאשת. בשנת 2006 שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב הגברים היה 61.1 אחוז ושיעור האבטלה היה 7.9 אחוזים. במחוז הדרום שיעור ההשתתפות היה 57.6 אחוז ושיעור האבטלה היה 9.3 אחוזים. אצל הנשים המצב חמור יותר: שיעור ההשתתפות הכללי היה 50.4 אחוז ושיעור האבטלה 9 אחוזים, ובמחוז הדרום היה שיעור ההשתתפות 49.2 אחוז ושיעור האבטלה 11.9 אחוז.

כפי שניתן לראות, המצב בפריפריה בכי רע. באין השכלה מספקת, רוב העובדים מוצאים את פרנסתם בתעשייה המסורתית, שאמורה להתחרות הן בייבוא והן בשוקי העולם. והנה, מנהג חדש בא למדינה בדמות המדיניות המוניטרית של בנק ישראל, אשר הביא בשם "מדיניות אי-ההתערבות" לייסוף השקל עד לרמות של 3.7 שקלים לדולר. מי נפגע בעיקר מהייסוף וקשה לו יותר בתחרות העולמית של הכפר הגלובלי? התעשייה המסורתית, כמובן, שהיא רגישה לשער החליפין יותר מאשר תעשיית העילית. בשם מדיניות זו כושר התחרות של המפעלים בפריפריה יורד והאבטלה עולה עוד.

הנגידים (הנוכחי והקודם) טוענים כי על כלכלת השוק לעשות את שלה ואין למדינה להתערב. וכן - מי שלא יכול לעמוד בתחרות שייסגר או יתייעל. אלה דברים בטלים, שאין להם אח ורע במדינות מתוקנות הדואגות לתעסוקה של אזרחיהן. סינגפור למשל מנהלת מדיניות מוניטרית באמצעות שער החליפין, ומתוך כך צומחת ב-2 אחוזים יותר מישראל. מתערבות לעיתים או חד-פעמית בשוק המט"ח גם קוריאה, הודו, אוסטרליה, תאילנד, ברזיל, פרו, קולומביה, סלובקיה, סין והונג קונג. עד לפני שנתיים נהגה יפן להתערב בשער החליפין. מדיניות זו של בנק ישראל תביא לעלייה באבטלה בשנת 2008, עת העולם נכנס למיתון שכבר החל בארצות-הברית וביפן. כל עוד היתה צמיחה חדה בעולם, לא נשמעו קולות שקמו לזעוק את זעקת העשוקים.

האינטרס של החלש נפגע לטובת הוזלת המט"ח

אך גם אם נקבל את הטענה בדבר הצורך בכלכלת שוק ללא התערבות, עדיין נשאלת השאלה מדוע קיים החוק לעידוד השקעות הון, המעביר מדי שנה מיליארדי שקלים לחזקים כדי שיבנו או ירחיבו את מפעליהם? מתי לאחרונה יצא בנק ישראל נגד החוק הזה? מדוע מצליחים להשאיר את ההקצבה בידי מפעלים מאושרים? הרי הממשלה מצדדת בכלכלה חופשית אבסולוטית! אם בכלכלת שוק מדובר, מדוע כאשר לא היה לממשלה גרעון (בשנת 2007 היה לה למעשה עודף תקציבי של 0.5 אחוז), וכאשר המדינה נהנתה מעודף בחשבון השוטף (3.2 אחוזים מהתוצר בשנת 2007 ו-5.6 אחוזים בשנת 2006) ומעלייה בפריון העבודה (של 2 עד 4 אחוזים בשנים האחרונות), מדוע לא החזיק בנק ישראל ריבית נמוכה של 2 אחוזים לכל היותר?

הבנק העלה את הריבית שלא לצורך, הביא לייסוף השקל מעבר לנדרש מהיחלשות הדולר בעולם, ובכך פגע ביצרנים הישראלים. האם אין זו התערבות שלא לצורך? גם זו התערבות, אבל בנק ישראל טוען, תוך שהוא מטעה את הציבור, כי הריבית הגבוהה דרושה לו כדי לבלום אינפלציה שכלל לא היתה. גם פה, במקרה של בנק ישראל, האינטרס של החלש נפגע לטובת הוזלת המט"ח, שבה עושה שימוש החזק בפעילות הייצוא וייצוא ההון שלו.

באין חינוך חינם לבני שלוש, וכאשר הם סובלים מתחרות עם עובדים זרים, אולי ימצאו החלשים נחמה וחיזוק בהכשרה מקצועית?

לא! בחמש השנים האחרונות קוצץ התקציב להכשרה מקצועית בשני שלישים, ומספר המשתתפים בהכשרה מקצועית ירד בחצי. משרד התעשייה עצמו אומר כי חסרים לו השנה 53 מיליון שקל להכשרה מקצועית למבוגרים כדי להכין די כיתות להשמת עולים, ערבים, חרדים, תושבי פריפריה ומקבלי הבטחת הכנסה.

אלה שהתמזל מזלם והצליחו בכל זאת למצוא עבודה אינם בטוחים כי יקבלו את המגיע להם: הפיקוח על ביצוע חוק שכר מינימום רופף מפני שלממשלה אין רצון של ממש שהחוק ימומש. כלומר, לא רק שמפלגת העבודה בגדה במעמד הפועלים כאשר הצביעה בעד דחיית העלאת שכר מינימום כפי שנקבע בהסכם הקואליציוני, גם הזכויות המוקנות לעובדים במסגרת התקנות הקיימות אינן נאכפות.

הצבא כאפיק למוביליות חברתית

מדוע האוצר והממשלה מתעקשים להגדיל את מעמד הפועלים? סיבה ראשונה היא כוח עבודה זול המניע את גלגלי הניצול. אך מקנן בי החשש כי יש סיבה נוספת לכך. הצורך הביטחוני.

כאשר הממשלה מצליחה לשמור לאורך שנים ששיעור מסוים מהאוכלוסייה יישאר ברמת חיים נמוכה ובנבערות מסוימת, היא מאלצת בעקיפין את החלשים כלכלית לבחור בקריירה צבאית כדרך חיים להשתכר ברמה סבירה וכאפיק למוביליות חברתית. אין פלא כי עולים חדשים, דרוזים, בדווים ושאר אנשי פריפריה מבקשים לעיתים לשרת בצבא מתוך תקווה שהדור הבא יהיה משכיל מספיק ויוכל להיחלץ ממעגל העוני והבערות.

הטיפול להשבת הרכוש שנפגע במלחמה היה רשלני. הממשלה לא למדה דבר וחצי דבר מהתנהלות מלחמת לבנון השנייה. הממשלה מזלזלת גם בפגועים של היום, תושבי שדרות, ולכן ספגה גערה מבית המשפט על שלא הכריזה על שדרות אזור ספר. אנחנו דווקא יכולים להבין את הממשלה, ומדוע התקשתה להכריז על שדרות אזור ספר, מה שהיה מאפשר לעסקים במקום לקבל הקלות והטבות: פשוט, מסקנות ועדת וינוגרד לא פורסמו עד לבג"ץ בנושא שדרות, ולכן הממשלה היתה חסרת אונים, באין לה הדרכה והכשרה. רק חבל שאין תקציב להעביר לפקידי האוצר, הממשלה ובנק ישראל כדי שיוכלו לקבל הכשרה מקצועית.

אני דווקא תומך בכלכלת שוק. אני חושב כי בסופו של דבר היא הדרך הטובה ביותר לצמיחה, לעלייה ברמת החיים ולהתחזקות האומה בישראל. אבל אני סבור כי צריך לתת שוויון הזדמנויות לכל.

שוויון הזדמנויות אינו עומד בסתירה לכלכלה חופשית. שוויון הזדמנויות בגישה להשכלה ולעבודה, בהכשרה המקצועית ובחובות. מי שבריא וכוחו במותניו צריך לצאת לעבודה, ומי שיכול ואינו יוצא לעבודה אינו זכאי להזדמנויות. אינו זכאי לסבסוד או לעזרה. המיסים צריכים לשמש לעזרה לחולים, לעולים, לזקנים ולנכים. חברה שוויונית אינה צריכה לגדל דור של טפילים שמאסו בעבודה. חברה חזקה צריכה לחזק דווקא את אלא שיוצאים לעבודה, לתת להם יותר שכר, יותר הכשרה מקצועית ויותר חינוך, וזאת מהכספים שיילקחו מהטפילים הבריאים בחברה הישראלית. מי שאינו תורם אינו זכאי גם לנגישות לזכויות הבסיסיות של החברה. עבודה, חינוך, הכשרה מקצועית ובריאות.