חטא הברבריות של אל-ג'זירה
פעם חשבנו שהאנושות מתקדמת, שהברבריות נעלמה מכיכר העיר. ואז שוחרר קונטאר ואל-ג'זירה הוכיחה שמדורת השבט שלה בוערת באש הגיהנום. יהודה פרל, אביו של העיתונאי היהודי-אמריקני שנרצח בפקיסטן, חושב שהרשת חייבת התנצלות, לא רק לישראלים, אלא לאזרחי העולם כולו
לעתים קרובות אני תוהה מדוע כמה מטובי הוגי הדעות של ימינו מסרבים להאמין בהתקדמות המין האנושי. אחרי הכל, היו זמנים בהם עשרות-אלפי אזרחים מן השורה מיהרו אל שערי הקולוסאום הרומי על-מנת ליהנות ממראן של חיות פרא הקורעות בני-אדם לגזרים. כיום, מראה שכזה יעלה תחושות של שאט נפש ואי-אמון.
חוסר אנושיות קיימת גם היום, כמובן, אך היא כבר לא נתפשת כראויה לשבח או אופנתית בספירה הציבורית. להוציא רציחות פומביות בידי מגויסי הג'יהאד, אכזריות כבר אינה נחשבת למעוררת ריגוש המוני. אפילו הנאצים ניסו להסתיר את מעשיהם מעיני ההיסטוריה. לא משנה אם זה נובע מפחד או מבושה, הנטייה ברורה: הנורמות בחברה מתורבתת צועדות קדימה, ואלו הנורמות האלה, ולא היוצאים מהכלל, שמעצבים את תודעת הצעירים ומחיות את תקוותינו לעולם טוב יותר.
כל זה היה נכון עד הקיץ האחרון, כשהתהלוכה המלכותית שנערכה לכבוד סמיר קונטאר החזירה את הברבריות לכיכר הציבורית. קונטאר הוא האיש שרוצץ את גולגולתה של פעוטה בת ארבע עם קנה רובהו, לאחר שרצח את אביה אל מול עיניה. האימא, שהצליחה לזחול למקום מחבוא, חנקה בטעות את בתה בת השנתיים, כשניסתה למנוע ממנה לבכות ולגלות את מקום מחבואן. קונטאר נשפט, הורשע ונידון למספר מאסרי עולם, הוא מעולם לא הביע חרטה. הוא שוחרר ב-26 ביולי, בתמורה לגופותיהם של שני החיילים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, שנחטפו על-ידי החיזבאללה ב-2006.
כצפוי, חגיגת ההמונים שערכה תנועת חיזבאללה בביירות, בנוכחות מנהיגה, חסן נסראללה, דמתה לסצנה אבירית מסיפור אגדה שהשתבש. אחד אחרי השני ניגשו מנהיגי לבנון "לאח קונטאר", ללחוץ את ידו ולנשק את לחיו של הארכי-סמל לברבריות. היו שם ראש הממשלה, פואד סניורה, הנשיא, מישל סולימאן, אפילו מנהיג הדרוזים, וואליד ג'ונבלט. אומה שלמה הרכינה ראשה לעיוות המוסרי שבחיזבאללה ובהצדעת ה"הייל היטלר" של ראשיה.
באופן טבעי, תשומת הלב שלי הופנתה לאל-ג'זירה. עם 50 מיליון צופים ממרוקו ועד למדינות המפרץ הפרסי, תחנת הלוויין הערבית נחשבת למצפון ולעתיד של העולם הערבי כולו. "מה הם יגידו לילדיהם?" חשבתי. "איך הם יציגו את לבנון – בעבר יהלום הכתר של העולם הערבי – כשהיא כורעת ברך בפני רוצח ילדים פסיכופט?"
צמרמורת עברה בגווי כאשר קריין במבטא בריטי הציג את כתבת ערוץ האנגלית של הרשת, רולה אמין, שדיווחה מכפר הולדתו של קונטאר ותרגמה מערבית את מילותיו הכה חכמות. דמיינו קול חם, במבטא אוקספורדי מובהק, מבטא בבירור את המלים הבאות: "הוא חזר אל קבלת פנים המיועדת לגיבורים... אחרי 29 שנים בכלא ישראלי, סמיר קונטאר ניצל את יומו הראשון כאדם חופשי על-מנת להישבע להמשיך להלחם באויב הישראלי. הוא אמר שהוא מקווה לפגוש את האויב שוב בקרוב מאוד".
שייקספיר, מילטון וצ'רצ'יל מתהפכים וודאי בקברם, חשבתי, בעודי שומע את השפה האנגלית היקרה בשימושו של טקס קבלת פנים לרוצח ילדים. אפילו דיוקנו של אייזק ניוטון, על כריכת הספר שאני שומר תמיד על שידתי, הרכין מבט בבושה כאשר שמע את המתורגמן מכריז: "קונטאר הוא גיבור, הוא לוחם חופש". דיוקנו של ג'ון לוק הפך סגול מבושה, כאשר שמע את המתורגמן, שנשמע בדיוק כמו דייוויד פרוסט, מלווה את הפסטיבל: "אתמול בשעה הזאת הייתי בידי האויב, אך היום אני נחוש לפגוש אותו שוב, ואני מתפלל לאלוהים שאוכל לפגשו בקרוב מאוד".
זה לא היה התוכן, להזכירכם, אלא הדיסוננס שבין המבטא האוקספורדי המכובד והמתורבת, עם הדגשותיו השונות, לבין הסימפטיה הלא-מעורערת עם גיבורה המוצהר החדש של חוסר האנושיות. והמוח לא הפסיק לשלוח לי התרעות: "כך אנשים מתורבתים דיברו בימים עברו". תודה לאל, חשבתי לעצמי, שאנו, האמריקנים, מדברים במבטא אחר. כך אף ילד לא יגדל ויאמר לנו "אני מזהה את המבטא שלך מהחגיגות של קונטאר". ובשקט התפללתי ששפת אמי, העברית, לעולם לא תדרדר לכאלה מעמקים.
שיעור בפילוסופיה, דמוקרטיה וזוועה
ואז הגיעו חגיגות יום הולדתו של קונטאר, ביוזמתם וניצוחם של אנשי אל-ג'זירה בביירות. היו שם תזמורת, ועוגת יום-הולדת, והערצה מוחלטת מצדו של בין ג'ידו, מנהל הלשכה ועורך הטקס, שהכריז: "האח סמיר, אנו רוצים לחגוג איתך את יום הולדתך... מגיע לך אפילו יותר מזה... מזל טוב, האח סמיר".כמה ילדותי היה הקולוסאום ברומא בהשוואה לטקסי הלוויין המודרניים של מוות וברוטאליות. דמיינו מיליוני בתי-אב צופים באליל החדש, רוצח הילדים קונטאר, מוריד סכין קצבים ענקית על עוגת יום הולדת, כשברקע זיקוקים ומקהלת גברים: "זו חרבם של הערבים, סמיר. אל תחתוך את הכיתוב, תחתוך מהצד".
דמיינו מיליוני ילדים ומחנכים מקבלים שיעורים בפילוסופיה של המוסר מהמאסטר החדש: "למען האמת", אמר קונטאר, "למבצע שלנו היו מטרות אזרחיות וצבאיות... אין כזה דבר מטרות אזרחיות, זה 'אזרחיות' במירכאות. הציונים עצמם מגדירים את הישראלי כחייל שנמצא בחופשה 11 חודשים בשנה".
דמיינו מיליוני ערבים, רעבים לדמוקרטיה, צופים בערוץ הטלוויזיה האמין ביותר בעיניהם, כשהוא מציג שיעורים בדמוקרטיה פרקטית, כאשר התזמורת ברקע ממתינה לקטע הבא. "רצח סאדאת היה מבצע נפלא במיוחד", אמר קונטאר. "זה היה רגע היסטורי מופלא, שאני מקווה שיחזור על עצמו במקרים דומים".
בשנת 2007, כותבים רבים, בהם גם אני (במאמר לניו-יורק טיימס), חשבנו שעוד יש תקווה שהדיווח המוטה והרטוריקה האנטי-מערבית של אל-ג'זירה תתמתן מעט בשל הדיאלוג המקצועי. תקוות אלה נמוגו כולן במהלך השנה האחרונה, כשהרשת רתמה עצמה ללא-תנאי וללא-בושה לשירותם של חמאס וחיזבאללה. כיום, דאגותינו בנוגע לאל-ג'זירה חמורות יותר. הן כבר לא נוגעות להתאמת הרשת לסטנדרטים עיתונאיים, אלא להתאמתה לנורמות של חברה תרבותית.
אני עדיין לא מבין מדוע חבריי בכלי התקשורת הגדולים שמרו, ועודם שומרים על שתיקה, בכל הנוגע לקונטאריזציה של אל-ג'זירה. למען האמת, העיתון הגדול היחיד שהתייחס לנושא הוא הוול-סטריט ג'ורנל. התינוק ששמחנו לטפח מנפץ כעת חלונות ומרעיל חיות מחמד בשכונה. מכה קטנה בכף היד היא ככל הנראה משהו שמזמן היה צריך להתרחש.
בתחילת אוגוסט, לאחר שלשכת העיתונות הממשלתית בישראל השעתה את מתן השירותים לאל-ג'זירה בשל שידור מסיבת יום ההולדת לקונטאר, מנכ"ל הרשת, חנפאר וואדה, הודה כי "חלקים מסוימים בתוכנית הפרו את הקוד האתי של אל-ג'זירה". עם זאת, הוא לא ציין אלה סעיפים בקוד האתי הופרו. יש כאלה הרואים בדבריו מעין התנצלות. זה לא נכון. התנצלות אמורה לציין מה העבירה שנעשתה ומה הפעולות שיינקטו לתיקונה.
על אל-ג'זירה לשדר התנצלות ציבורית, לפחות באותו סדר גודל בו שודרה מסיבת יום ההולדת לקונטאר. היא חייבת התנצלות לא רק לישראל, אלא לצופיה בעולם הערבי, על-כך שניסתה להפוך את ילדיהם לבני דמותו של קונטאר, לעיתונאים, על זילות מקצועם האצילי, ולנו – אזרחי העולם – על-כך שהחזירה את הלגיטימיות של הברבריות למרחב הציבורי.
יהודה פרל הוא פרופסור באוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג'לס (UCLA), ואביו של דניאל פרל, עיתונאי אמריקני שנרצח בפקיסטן
לפנייה לכתב/ת 
יהודה פרל
צילום: מיה איידן
מומלצים
