המציאות עולה על כל דמיון של אלינוריגבי
בשבוע כמו זה שעבר עלינו, סיפור של אלינוריגבי התקבל ממש לא טוב. היו טענות שסיפורים כאלה עלולים לעודד מעשי פשע. נדמה לי שאנשים קצת מתבלבלים בין סיבה לבין מסובב. בין המציאות להשתקפות שלה במראה, גם אם זו מראה מעוותת-משהו. מתבלבלים בין סיפור בדיוני לבין כותרות החדשות
שבוע קשה מאוד עבר על המדינה. כותרות העיתונים ואתרי החדשות באינטרנט זעקו את פרשת רוז - ככל הנראה רצח של פעוטה בידי ספק סבא, ספק אבא חורג, ובתור קינוח גם סוג של גילוי עריות, גבר שמקיים יחסים עם כלתו. ואם לא היה די בכך, באה לקראת סוף השבוע המזעזע הזה גם הידיעה על האם שהטביעה את בנה הפעוט בים. במהדורת חדשות השבת הזכירו למי שהצליח לשכוח את פרשת רציחתה של הודיה הקטנה בידי אביה, ועוד מקרים של אבות ששרפו את ילדיהם הקטנים או רצחו אותם בצורה זוועתית אחרת.
מציאות שכזאת יוצרת מועקה כבדה ותחושה של חוסר אונים. יש הרגשה של אוזלת יד לנוכח הקושי של המערכות החברתיות והממלכתיות השונות, כמו גם לנוכח הפתלתלות, הטיפשות, האכזריות והטירוף של המוח האנושי. קשה, אפילו בלתי אפשרי, להבין את המעשים האלה. אבל קשה גם להמשיך לשבת באפס מעשה.
אז הרוב מדברים. מוציאים את זה בשיחות עם חברים, עם הספרית, עם נהג המונית. מוציאים את זה במאות טוקבקים המאשימים בערך כל מיגזר וגורם בחברה הישראלית. לידיעות בפרשת רוז ניתן היה לראות תגובות שמיהרו להפנות אצבע מאשימה על עדה מסוימת, תגובות של הומואים ששמחו ללעוג לחוסר המסוגלות ההורית של זוג הטרוסקסואלי, תגובות שיצאו באופן כללי נגד אלימות של אמהות, נגד אלימות של אבות. תגובות שיצאו נגד עם ישראל כולו.
סיפורים על מציצים ומציצות
בשבוע כזה, סיפור של אלינוריגבי התקבל ממש לא טוב. היו טענות, כאן בטוקבקים וגם בבלוגים, שסיפורים כאלה עלולים לתת לגיטימציה, לעודד מעשי פשע דומים. היו שקשרו אפילו בין הסיפור הבדוי לבין פרשת רוז.
הסיפורים של אלינוריגבי לרוב שנויים במחלוקת ממילא, בהיותם משולחי רסן, מעין פנטזיה סאטירית טבולה בהומור שחור. הוא אוהב לכתוב על סקס ועל מוות, ארוס וטנטוס משמשים אצלו בעירבוביה בסיפורים. משתינים אצלו על גופת המנוחה בלוויה, חולמים על מכונת מציצות, מפנטזים על צרפתיות צעירות. וגם, בסיפור האחרון - מציצים לאחות הגדולה, ועוד גובים על כך כסף מחברים.
לדעתי, אלינוריגבי לא היה הראשון, וגם לא האחרון, שחשב על הרעיון הזה. זכורים לי כל מיני סרטי בורקס וקומדיות אוננות-ופלוצים אמריקניות שעושים דברים כאלה. בכל אופן, בשבוע של רוז, פתאום אבא שמשתתף בהצצות המאורגנות האלה על הבת המתבגרת נתפש כגילוי עריות, כהדחה לזנות, כעידוד פדופיליה ומה לא.
אז זהו, שלא.
נדמה לי שאנשים קצת מתבלבלים בין סיבה לבין מסובב. בין המציאות לבין ההשתקפות שלה במראה, גם אם זו מראה מעוותת-משהו. מתבלבלים בין סיפור בדיוני לבין כותרות החדשות.
אולי יכולים לחשוב שזה וידוי בגוף ראשון
מצד אחד, אולי קל להתבלבל. בפורטל חדשות מרכזי כמו ynet מופיעות, כמעט זו לצד זו ובאותו פורמט בדיוק, כותרות סוריאליסטיות מסוג "הסבא זרק את נכדתו במזוודה לירקון" ו"היו לי כמה חסכים, אז המצאתי מכונת מציצות". אם לא קוראים את האותיות הקטנות (בעצם לא קטנות, די גדולות), אולי לא שמים לב שכתוב שם "סיפור". ואם לא מכירים את הסיפורים האחרים של אלינוריגבי ואת הטוקבקים ההזויים שלו, בכיכוכבה של הרבנית הישישה והחרמנית שמפנטזת על חיות משק ועל סקסולוגים שרמנטיים, אולי יכולים לחשוב שזה וידוי בגוף ראשון. אחרי הכל, בערוץ יחסים יש גם הרבה טקסטים מהסוג הזה, וידויים נוקבים וחשופים, בזכות האפשרות לכתוב בעילום שם.
מצד שני, ראבק, מישהו באמת מאמין שחולי הנפש, הסוטים והפושעים צריכים את הסיפורים של אלינוריגבי (או של אתגר קרת, או של אורלי קסטל-בלום, לצורך העניין) כדי לקבל "עידוד" או "השראה" למעשיהם? קראתי בחיי מאות ספרי מתח וצפיתי במאות סרטים וסדרות על פושעים. רובם ככולם שאבו את העלילות שלהם מהמציאות, לא להפך.
מידי פעם, לעיתים נדירות מאוד, שומעים על מישהו שהושפע מפשע של מישהו אחר. אבל ברוב המקרים האלה, ההשפעה היתה של ידיעת חדשותיות, לא של סיפורת.
כל כך מתחשק לי, כשאני רואה את החקירה התקועה בעניין רוז, להזעיק את פיץ, הפסיכולוג המשטרתי מהסדרה הבריטית המעולה "המפצח", כדי שידובב את העצורים, יפצח את הפרשה וימצא את רוז באיזשהו מנזר.
אבל אי אפשר, כי הדמיון לחוד, והמציאות לחוד. והמציאות, כבר אמרו לפניי, עולה על כל דמיון.
- אוהבים לקרוא סיפורים? הקליקו כאן
