שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אנטארקטיקה: 65 מתחת לאפס
    על קברו של ארנסט שקלטון, חוקר אנטארקטיקה, כתוב: מגלה ארצות - מקצוע אפוף מסתורין שנעלם כליל מעולמנו המודרני. אך גם בעולם שבו כל הארצות כבר נכבשו ורב הגלוי על הנסתר, יבשת אנטארקטיקה היא עדיין בחזקת "ארץ לא נודעת", וביקור בה מאפשר לטעום מאותה חוויית גילוי מרתקת

    שערו בנפשכם מקום שבו האדם הוא רק אורח, שבו השחקנים האמיתיים הם רבבות הפינגווינים, הלווייתנים ואריות הים, ועל התפאורה המדהימה מנצח טבע הפראי. את 1,000 הקילומטרים דרומה מן העיר הדרומית ביותר בעולם - אושואיה שבארגנטינה, עשינו על גבי שוברת קרח. הוויית העולם נמוגה לתוך שקט ושלווה, והדממה החליפה את הזמזום הבלתי פוסק של האנושות.

     

    כזאת היא אנטארקטיקה - מרוחקת, מופלאה, כולה אומרת לובן והדר, אך עם זאת היא אכזרית וקשוחה. האכזריות והקשיחות הן שחסמו את הדרך אליה מאות בשנים, וגרמו לכך שזו היבשת האחרונה שנכבשה על ידי בני האדם, היבשת האחרונה שבה מגלי הארצות הניפו בגאווה את דגליהם.

     

    לא רק בשחר ההיסטוריה, אלא גם היום, במאה ה-21, מבעד לשוברות קרח משוכללות וציוד ניווט מתוחכם, המפגש עם אנטארקטיקה יש בו כדי להרתיע לא מעט מטיילים. אחרי הכל - כ-99.6% משטחה מכוסים קרח, היא הקרה ביותר מכל היבשות, הצחיחה ביותר, ועוצמת הרוח בה היא החזקה מבכל שאר היבשות.

     

    אך למרות הכל, ואולי דווקא בגלל התנאים הקשים, המטיילים שהעזו לבקר בה מספרים על חוויה מרתקת של נגיעה בעולם בלתי נודע. אפילו כשנמצאים בתוך ספינת ברזל גדולה, עם מנועים ומכשירים משוכללים, מרגישים קטנים מול עצמתו של הטבע. שיטוט בין קרחונים עוצרי נשימה, בקרבת דובי ים, כלבי ים ופילי ים, ממחיש לנו שאנחנו אורחים בביתו של הטבע. זו הרגשה שאין דומה לה בעולם מתוייר כמו שלנו.


    כולה אומרת לובן והדר, אך עם זאת אכזרית וקשוחה (צילומים: רון אוסלנדר)

     

    איך הכל התחיל

    מסעות התיור העכשוויים, המבוססים על טכנולוגיה גבוהה, לא דומים כלל למסעותיהם של החוקרים הראשונים, שנעזרו באמצעי ניווט פרימיטיביים והיו מצויידים במפות חלקיות בלבד. לנקודת הפתיחה הבעייתית הזאת הוסיפו מזג אוויר אימתני, טמפרטורות שיכולות לצלול ל-65 מעלות מתחת לאפס, ורוח שיכולה להגיע ל-300 קמ"ש ויותר, ותגיעו לנתונים שבעטיים בני האדם לא התיישבו כאן.

     

    הקור ואימת הסכנות לא הספיקו כדי לצנן אצל בני האדם את יצר ההרפתקנות והרצון לגלות ארצות; הראשון שהפליג סביב היבשת, ולא ממש זכה לראות אותה, היה הספן המפורסם ג'יימס קוק, שהיה בעצם האדם הראשון שחצה את חוג הקוטב הדרומי, ב-17 בינואר 1773, במהלך המסע השני מבין שלושת מסעותיו הגדולים.

     

    המעבר לאזור הדרומי ביותר, שבו טרם ביקר איש, לא ריגש אותו במיוחד, אך הוא אמר שיש צורך בהרבה אומץ לב ונחישות כדי להדרים עוד יותר, ולגלות יבשות חדשות. קוק גילה

    באזור החדש אוכלוסיות עצומות של לווייתנים וכלבי ים, דבר שגרם לציידים רבים להגיע לכאן, ביניהם צייד כלבי הים הסקוטי ג'יימס וודל.

     

    הוא יצא לפני כן פעמיים, בשנים 1819 ו-1822, בראש משלחות לציד כלבי ים באיי שטלנד הדרומיים (קבוצת איים בצפונה של סקוטלנד). וודל אמנם יצא למסע ציד מסחרי, ומטרתו היתה לחזור עם שלל רב הביתה, אך הוא גם תרם לחקר הגאוגרפי כשגילה את איי אורקני הדרומיים. וודל הגיע עד קו הרוחב 74 מעלות 15 דקות דרום, שאיש לא הדרים עד אליו קודם לכן. הוא קרא לים על שם המלך ג'ורג' הרביעי, אבל במאה ה-20 שונה שמו לים וודל, וכך הוא נקרא עד היום.

     

    אחרי וודל הגיעו ליבשת עוד ועוד הרפתקנים, שביקשו להדרים כמה שאפשר, ביניהם הצרפתי ז'ול סבסטיאן סזאר דומון ד'אורוויל שביקש להגיע לקוטב הדרומי, אך הקרח מנע ממנו להתקרב אפילו למקום שאליו הגיע וודל. ספינתו של אדריאן ויקטור ז'וזף דה גרלאש דה גומרי, סגן בצי הבלגי שהפליג מפונטה ארנאס שבצ'ילה בדצמבר 1897, נחסמה על ידי הקרחונים למשך 377 יום.


    הקור והסכנות לא ציננו את יצר ההרפתקנות 

     

    הקרב על הפסגה

    הקרב האמיתי על היעד האחרון שנעדר ממפת העולם החל למעשה בשנת 1910. שתי ספינות יצאו דרומה, ואנשיהן הם שזכו לדרוך לראשונה על אדמת אנטארקטיקה. האחת היתה ספינתו של רואלד אמונדסן הנורווגי, והשנייה של רוברט פלקון סקוט האנגלי.

     

    אמונדסן, שהיה גם חבר במשלחת של דה גרלאש שבילתה את החורף באנטארקטיקה, הפליג מכריסטיאנה (כיום אוסלו) ב-1910. המשלחת הקימה בסיס על מדף הקרח רוס. בבסיס היו בקתת עץ קטנה ו-15 אוהלים גדולים למזון, לציוד ול-97

    הכלבים שגררו את המזחלות. מכאן יצאו אמונדסן וארבעה מעמיתיו ב-19 באוקטובר 1911 לכיוון הקוטב. אמונדסן היה מאורגן מאוד במסעו, ולכל פריט חיוני של ציוד הוא הביא שלושה או ארבעה תחליפים. הוא הקים עשר תחנות מסומנות היטב, שהאחרונה בהן הוצבה בקו הרוחב 82 מעלות דרום. ב-14 בדצמבר 1911 הגיעה המשלחת אל הקוטב הדרומי, וההישג נרשם לזכותה של נורבגיה.

     

    באותו זמן עסקה גם משלחתו של סקוט האנגלי בהכנותיה למסע. זה היה מסעו השני של סקוט ליבשת. תשע שנים קודם לכן הוא עמד בראש משלחת שיצאה מאנגליה. בנובמבר 1910 הפליג סקוט מניו זילנד, ובינואר 1911 הגיע אל קייפ אוואנס שבאי רוס איילנד, שם הקים מחנה. הוא הצטייד באמצעי תחבורה שונים, סוסים, פרדות, כלבים ומזחלות ממונעות. באביב יצאו הוא וארבעת חבריו למסעם הסופי אל הקוטב. לאחר מסע קשה ומפרך אל הפסגה הם גילו שם את דגלו המתנוסס של יריבם הנורבגי. חברי המשלחת המאוכזבים החלו את דרכם חזרה, אך המסע גבה מחיר כבד: 18 ק"מ בלבד מן המחנה הם נקלעו למזג אוויר סוער וגוועו ברעב.

     

    ההפלגות כיום

    100 שנים אחרי מסעותיהם של סקוט ואמונדסן, התחילה אנטארקטיקה, כבר לא כל כך אלמונית, אבל לא פחות קפואה, להיות יעד נחשק לתיירים. על אף ההוצאה הכספית הענקית הכרוכה בכך, יותר ויותר אנשים מגלים עניין באחד מן המקומות הבתוליים והמיוחדים

    ביותר שנותרו על פני הגלובוס. אפילו טביעתה של ספינת הטיולים הקנדית המפוארת אקספלורר, שבנובמבר אשתקד התנגשה בקרחון בדרכה לאנטארקטיקה, לא ציננה את ההתלהבות.

     

    המסע ליבשת נעשה בספינות סיור מאובזרות ומחוממות, בתנאים שמשלבים הרפתקה עם נינוחות. זמן השהייה המרבי על הקרח החשוף הוא שעתיים וחצי, ואז חוזרים לספינה המוגנת. החודשים הטובים ביותר להפלגה הם דצמבר-ינואר, אז הימים ארוכים והנופים מוארים כמעט 24 שעות ביממה, עולם החי עשיר וההמלטות בעיצומן. כעשר אניות סיור מסיעות את התיירים הפוקדים מדי שנה את אנטארקטיקה, בכולן צוות יעיל ומקצועי שעוזר להשלים את החוויה. כל אחת מן האניות מסיעה 35-100 נוסעים. הירידה לחוף נעשית באמצעות סירות זודיאק עשויות גומי, פתוחות לחלוטין אך יציבות.


     

    אחד המקומות הבתוליים ביותר שנותרו על פני הגלובוס 

     

    תחנות המעבר בדרך

    תחנות מעניינות שנכללות בחלק מן ההפלגות ליבשת הן איי פוקלנד וג'ורג'יה הדרומית, שנמצאים בשליטת הממלכה הבריטית. הם אינם דומים לשום מקום שראיתם בעבר. איי פוקלנד הם הנקודה המיושבת הדרומית ביותר, מעין נקודת מעבר בין הציוויליזציה בצפון והכניסה לממלכתו של הטבע בדרום.

     

    הם מוכרים לעולם בגין המלחמה שפרצה בין אנגליה וארגנטינה בשנת 1982 על הבעלות עליהם, וספק אם היינו שומעים על המקום אלמלא אותה מלחמה. המלחמה הסתיימה בניצחונה של אנגליה, אך ארגנטינה עדיין רואה את האיים כחלק משטחה ותובעת ריבונות עליהם.

     

    מריבות הבעלות אינן מטרידות את מנוחתם של שפע בעלי החיים באי. כבר שם, כ-1,100 ק"מ מן היבשת עצמה, מתמעטים בני האדם ומתעצם הטבע. בפוקלנד פוגשים לראשונה

    אלבטרוסים, שחפים ופינגווינים, ושם זו הפעם האחרונה בהפלגה שבה פוגשים בני אדם.

     

    מפוקלנד ממשיכות ההפלגות לג'ורגיה הדרומית, אי קטן ומדהים המתנשא לגובה של שלושה ק"מ ובו עשרות קרחונים הגולשים ממרומי ההרים ויוצרים מפרצי קרח מרשימים. פה נמצא קברו של שקלטון, אך זוהי ממלכתו של הפינגווין המלכותי, בעל הצוואר הכתום המבריק, שמכסה את האי ברבבותיו.

     

    האי ג'ורג'יה הדרומית שימש בעבר כמקום מושבם של ציידי לווייתנים וכלבי ים, ושרידי המשחטות נמצאים שם עד היום. באי אמנם שולט הטבע, אך המלכה הבריטית לא ויתרה, ויש שני נציגים שחיים שם בתקופת הקיץ. שני הנתינים המכובדים מנהלים את האי וממלאים את כל תפקידי השלטון במסירות. הם הדוורים, פקידי הממשלה, מנהלי המוזיאון ואנשי הכנסייה. הרגשת הריחוק מן הציוויליזציה מתחדדת, כשמגלים שהדרך היחידה להגיע היא באנייה. לא תמצאו שם שום כביש או מנחת מטוסים. כן תמצאו שם את קברו של שקלטון.


    רק באנטארקטיקה. הפינגווין הקיסרי 

     

    מיהו שקלטון?

    מגלה הארצות שקלטון היה כישלון מוחלט בחייו הפרטיים, ועם זאת, מנהיג מעורר השראה. דבר מחייו הפרטיים לא יכול היה להעיד על כישרונו יוצא הדופן לראות לנבכי נפש האדם, ולהנהיג אנשים במסע שהחזרה ממנו מוטלת בספק.

     

    הוא הכיר את סיפורם העצוב של סקוט והנספים האחרים ביבשת האכזרית, ולמרות זאת חתר להשלים את המשימה שעדיין לא בוצעה - לחצות את אנטארקטיקה מצד לצד.

     

    שקלטון יצא לאנטארקטיקה בשנת 1914, על ספינתו "אנדיורנס", בליווי 27 אנשי צוות. במרחק יום אחד בלבד מחופי אנטארקטיקה נקלעה הספינה בין מלחצי קרח ענקיים. שקלטון הבין שאנשיו חשובים יותר מן המטרה, והחליט לזנוח את תכניתו ולעשות הכול כדי להחזירם הביתה.

     

    אנשי המשלחת היטלטלו במשך חודשים ארוכים על קרחונים צפים, חשופים לקור מקפיא ולאפלה משתקת. הדאגה שרוח אנשיו לא תיפול היתה הישגו הגדול ביותר, והפכה את המסע המסויט מכישלון להצלחה. שקלטון, שדאג מראש להביא מצלמות וכלי נגינה, ערך מסיבות וערבי מוסיקה ושירה. הוא עודד את חברי הצוות לתעד את המסע ביומניהם, והבטיח להם שוב ושוב שיחיו ואף יזכו לספר את אשר אירע. כמעט שנה הם חיו על גוש קרח צף...

     

    בינואר 1916 התחיל הקרחון להיסדק. בנחישותם להיחלץ ויהי מה, הם נכנסו לסירות הצלה, ויצאו לשיט נועז בגשם מקפיא ובתשישות מוחלטת. הם ניווטו לפי הכוכבים בלבד, במכשיר ניווט ידני, בימים אפלים ובאור כוכבים מועט. לו היו טועים בחצי מעלה בלבד, הם היו אובדים לבלי שוב. אך ניווטם התגלה כגאוני, והוביל אותם לבסוף חזרה לחופי ג'ורג'יה הדרומית.

     

    בראי ההיסטוריה סיפורו של שקלטון הוא ניסיון שנכשל, אך למעשה זהו סיפורם האנושי והמופלא של 28 בני אדם, ששרדו בנחישות ובגבורה בתנאים קשים מנשוא. העולם כבר הספיד אותם, אבל הם שרדו. כשנשאל אחד מחברי הצוות כיצד הצליחו לבצע את הלא ייאמן, הוא ענה במילה אחת: "שקלטון".


    מרגישים קטנים אל מול עוצמתו של הטבע

     

    מעמדה של היבשת

    יבשת אנטארקטיקה שייכת לכולם ולא שייכת לאף אחד, כך נקבע באמנה בין-לאומית מ-1959, שעליה חתומות 45 מדינות. פעילות צבאית אסורה ביבשת אנטארקטיקה, ומבטיחה גישה חופשית לפעילות מדעית. האמנה מונעת כל דרישה טריטוריאלית בנוגע ליבשת. באנטארקטיקה אין ממשלה מקומית. ניהול הקוטב הדרומי מאורגן דרך המסגרת החוקית של "הברית האנטארקטית" משנת 1959.

     

    כיום יש ביבשת כ-50 תחנות מחקר מדעיות של 12 מדינות שונות, מארגנטינה וצ'ילה, דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד הקרובות, ועד לארצות הברית, רוסיה, אוקראינה ונורבגיה הרחוקות. כולן מחזיקות צוותים של מדענים ואנשי מינהלה במשך כמה חודשים בשנה

    או על פני כל השנה, העוסקים במחקרים בתחום האסטרופיזיקה, הגאולוגיה והגאופיזיקה ובתחומי הזואולוגיה, הביולוגיה, הכימיה ולימודי הסביבה. במובן זה יבשת אנטארקטיקה היא נייר הלקמוס של כדור הארץ, ומחקרים המבוצעים בה מסייעים למדענים להבין את מסתרי העבר של הפלנטה, וללמוד מה צופן העתיד.

     

    מעל אנטארקטיקה נתגלתה תגלית אקולוגית חשובה ביותר - החור באוזון. למרות האמנה, מתחת לפני השטח מסתתרים אינטרסים של גורמים מדיניים שלוטשים עיניים אל אוצרות הטבע החבויים במעמקי היבשת. המדענים ואנשי שלום חוששים שיום יבוא והסטטוס קוו השומר על אנטארקטיקה יתפרק, ותתחיל התחרות ההרסנית.

     

    באנטארקטיקה אין אוכלוסייה מקומית. נמצאים בה פחות מ-1,000 בני אדם בחורף, ועד כמעט 35,000 בקיץ, בהם כ- 5,000 מדענים מן המדינות החברות בברית האנטארקטית ועוד כ-30,000 תיירים (2006-2007).

     

    מגלי הארצות סקוט, אמונדסן ושקלטון, ועוד עזי נפש רבים אחרים, פתחו בפנינו צוהר לעולם נסתר וקסום. אם יש בכם סקרנות גאוגרפית ואינטלקטואלית, ואהבה למרחבים ולבעלי חיים בממלכתם הטבעית, צאו להפלגה באנטארקטיקה. ככל שמדרימים הנופים גבוהים יותר, קירות השלג סמוכים יותר, המעברים צרים יותר, הפינגווינים רבים יותר, ואנחנו הופכים לקטנים יותר... אבל אל תשכחו שאנחנו רק אורחים. 

     

    • הכתבה תפורסם בגיליון חודש ספטמבר של מגזין "טבע הדברים "

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אנטארקטיקה: 65 מתחת לאפס"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שייכת לכולם ולאף אחד. אנטארקטיקה
    צילום: רון אוסלנדר
    הפינגווינים רבים ואנחנו רק אורחים
    צילום: רון אוסלנדר
    מומלצים