שערו בנפשכם מקום שבו האדם הוא רק אורח, שבו השחקנים האמיתיים הם רבבות הפינגווינים, הלווייתנים ואריות הים, ועל התפאורה המדהימה מנצח טבע הפראי. את 1,000 הקילומטרים דרומה מן העיר הדרומית ביותר בעולם - אושואיה שבארגנטינה, עשינו על גבי שוברת קרח. הוויית העולם נמוגה לתוך שקט ושלווה, והדממה החליפה את הזמזום הבלתי פוסק של האנושות.
כזאת היא אנטארקטיקה - מרוחקת, מופלאה, כולה אומרת לובן והדר, אך עם זאת היא אכזרית וקשוחה. האכזריות והקשיחות הן שחסמו את הדרך אליה מאות בשנים, וגרמו לכך שזו היבשת האחרונה שנכבשה על ידי בני האדם, היבשת האחרונה שבה מגלי הארצות הניפו בגאווה את דגליהם.
לא רק בשחר ההיסטוריה, אלא גם היום, במאה ה-21, מבעד לשוברות קרח משוכללות וציוד ניווט מתוחכם, המפגש עם אנטארקטיקה יש בו כדי להרתיע לא מעט מטיילים. אחרי הכל - כ-99.6% משטחה מכוסים קרח, היא הקרה ביותר מכל היבשות, הצחיחה ביותר, ועוצמת הרוח בה היא החזקה מבכל שאר היבשות.
אך למרות הכל, ואולי דווקא בגלל התנאים הקשים, המטיילים שהעזו לבקר בה מספרים על חוויה מרתקת של נגיעה בעולם בלתי נודע. אפילו כשנמצאים בתוך ספינת ברזל גדולה, עם מנועים ומכשירים משוכללים, מרגישים קטנים מול עצמתו של הטבע. שיטוט בין קרחונים עוצרי נשימה, בקרבת דובי ים, כלבי ים ופילי ים, ממחיש לנו שאנחנו אורחים בביתו של הטבע. זו הרגשה שאין דומה לה בעולם מתוייר כמו שלנו.
כולה אומרת לובן והדר, אך עם זאת אכזרית וקשוחה (צילומים: רון אוסלנדר)
מסעות התיור העכשוויים, המבוססים על טכנולוגיה גבוהה, לא דומים כלל למסעותיהם של החוקרים הראשונים, שנעזרו באמצעי ניווט פרימיטיביים והיו מצויידים במפות חלקיות בלבד. לנקודת הפתיחה הבעייתית הזאת הוסיפו מזג אוויר אימתני, טמפרטורות שיכולות לצלול ל-65 מעלות מתחת לאפס, ורוח שיכולה להגיע ל-300 קמ"ש ויותר, ותגיעו לנתונים שבעטיים בני האדם לא התיישבו כאן.
הקור ואימת הסכנות לא הספיקו כדי לצנן אצל בני האדם את יצר ההרפתקנות והרצון לגלות ארצות; הראשון שהפליג סביב היבשת, ולא ממש זכה לראות אותה, היה הספן המפורסם ג'יימס קוק, שהיה בעצם האדם הראשון שחצה את חוג הקוטב הדרומי, ב-17 בינואר 1773, במהלך המסע השני מבין שלושת מסעותיו הגדולים.
המעבר לאזור הדרומי ביותר, שבו טרם ביקר איש, לא ריגש אותו במיוחד, אך הוא אמר שיש צורך בהרבה אומץ לב ונחישות כדי להדרים עוד יותר, ולגלות יבשות חדשות. קוק גילה
| גדול יותר משטחה של צרפת |
|
| על הקרחונים |
|
קרחון ממוצע ממשיך ל"חיות" כשנתיים לאחר שהוא ניתק מן היבשה. הקרחון הגדול ביותר שנצפה, ניתק ממדף הקרח רוס בשנת 2000, ושטחו מעל לפני הים היה כ-11,000 קמ"ר, כמחצית שטחה של מדינת ישראל. שטחו מתחת לפני הים היה פי עשרה מזה. מדף הקרח רוס הוא מדף הקרח הגדול ביותר באנטארקטיקה. שטחו 487,000 קמ"ר, ואורכו 800 ק"מ (גדול משטח צרפת). עוביו כמה מאות מטרים, גובהו מעל פני הים נע בין 15 ל-50 מ'. 90 אחוז מן הקרח המרכיב את המדף נמצא מתחת לפני הים. מדף הקרח הוא ברובו חלק משטח חסות רוס, המהווה (על פי הכרזתה) חלק מניו זילנד. רוב מדינות העולם אינן מכירות בתביעת ריבונות זו. מדף הקרח קרוי על שם רב החובל ג'יימס קלארק רוס, אשר גילה אותו בתחילת המאה ה-20. רוס מיפה את חזית מדף הקרח. בשנת 1912, בעת המיפוי, מצאו פלקון סקוט ומשלחתו את מותם. |
|
|
|
|
באזור החדש אוכלוסיות עצומות של לווייתנים וכלבי ים, דבר שגרם לציידים רבים להגיע לכאן, ביניהם צייד כלבי הים הסקוטי ג'יימס וודל.
הוא יצא לפני כן פעמיים, בשנים 1819 ו-1822, בראש משלחות לציד כלבי ים באיי שטלנד הדרומיים (קבוצת איים בצפונה של סקוטלנד). וודל אמנם יצא למסע ציד מסחרי, ומטרתו היתה לחזור עם שלל רב הביתה, אך הוא גם תרם לחקר הגאוגרפי כשגילה את איי אורקני הדרומיים. וודל הגיע עד קו הרוחב 74 מעלות 15 דקות דרום, שאיש לא הדרים עד אליו קודם לכן. הוא קרא לים על שם המלך ג'ורג' הרביעי, אבל במאה ה-20 שונה שמו לים וודל, וכך הוא נקרא עד היום.
אחרי וודל הגיעו ליבשת עוד ועוד הרפתקנים, שביקשו להדרים כמה שאפשר, ביניהם הצרפתי ז'ול סבסטיאן סזאר דומון ד'אורוויל שביקש להגיע לקוטב הדרומי, אך הקרח מנע ממנו להתקרב אפילו למקום שאליו הגיע וודל. ספינתו של אדריאן ויקטור ז'וזף דה גרלאש דה גומרי, סגן בצי הבלגי שהפליג מפונטה ארנאס שבצ'ילה בדצמבר 1897, נחסמה על ידי הקרחונים למשך 377 יום.
הקור והסכנות לא ציננו את יצר ההרפתקנות
הקרב האמיתי על היעד האחרון שנעדר ממפת העולם החל למעשה בשנת 1910. שתי ספינות יצאו דרומה, ואנשיהן הם שזכו לדרוך לראשונה על אדמת אנטארקטיקה. האחת היתה ספינתו של רואלד אמונדסן הנורווגי, והשנייה של רוברט פלקון סקוט האנגלי.
אמונדסן, שהיה גם חבר במשלחת של דה גרלאש שבילתה את החורף באנטארקטיקה, הפליג מכריסטיאנה (כיום אוסלו) ב-1910. המשלחת הקימה בסיס על מדף הקרח רוס. בבסיס היו בקתת עץ קטנה ו-15 אוהלים גדולים למזון, לציוד ול-97
| המיתוס נשבר |
|
| כמה קר שם? |
|
אמנם מזג האוויר באנטארקטיקה ידוע לשמצה, אך מזג האוויר באזורי ההפלגה הוא סביר יחסית. בעונת התיירות נעות הטמפרטורות באזורים הללו בין אפס לחמש מעלות בממוצע, כך ששתיים-שלוש שכבות של בגדים חמים יכולות בהחלט להספיק. על הספינה עצמה יש חימום, והטמפרטורה היא 20-22 מעלות, וניתן להסתובב בחופשיות עם בגדים קלים. |
|
|
|
|
הכלבים שגררו את המזחלות. מכאן יצאו אמונדסן וארבעה מעמיתיו ב-19 באוקטובר 1911 לכיוון הקוטב. אמונדסן היה מאורגן מאוד במסעו, ולכל פריט חיוני של ציוד הוא הביא שלושה או ארבעה תחליפים. הוא הקים עשר תחנות מסומנות היטב, שהאחרונה בהן הוצבה בקו הרוחב 82 מעלות דרום. ב-14 בדצמבר 1911 הגיעה המשלחת אל הקוטב הדרומי, וההישג נרשם לזכותה של נורבגיה.
באותו זמן עסקה גם משלחתו של סקוט האנגלי בהכנותיה למסע. זה היה מסעו השני של סקוט ליבשת. תשע שנים קודם לכן הוא עמד בראש משלחת שיצאה מאנגליה. בנובמבר 1910 הפליג סקוט מניו זילנד, ובינואר 1911 הגיע אל קייפ אוואנס שבאי רוס איילנד, שם הקים מחנה. הוא הצטייד באמצעי תחבורה שונים, סוסים, פרדות, כלבים ומזחלות ממונעות. באביב יצאו הוא וארבעת חבריו למסעם הסופי אל הקוטב. לאחר מסע קשה ומפרך אל הפסגה הם גילו שם את דגלו המתנוסס של יריבם הנורבגי. חברי המשלחת המאוכזבים החלו את דרכם חזרה, אך המסע גבה מחיר כבד: 18 ק"מ בלבד מן המחנה הם נקלעו למזג אוויר סוער וגוועו ברעב.
100 שנים אחרי מסעותיהם של סקוט ואמונדסן, התחילה אנטארקטיקה, כבר לא כל כך אלמונית, אבל לא פחות קפואה, להיות יעד נחשק לתיירים. על אף ההוצאה הכספית הענקית הכרוכה בכך, יותר ויותר אנשים מגלים עניין באחד מן המקומות הבתוליים והמיוחדים
| יוצאים לדרך |
|
| איך מגיעים? |
|
אנטרקטיקה היא חלום יקר. טיול בסיסי של 12 יום, בתא עם עוד שלושה אנשים, יעלה כ-5,000 דולר להפלגה (לא כולל טיסות). המסלול הארוך יותר, העושה את דרכו מאושואיה דרך איי פוקלנד, ומתעכב כמה ימים באי ג'ורג'יה הדרומית, יעלה סכום גבוה הרבה יותר. הדרך הכמעט יחידה להגיע לאנטארקטיקה היא באנייה עמידת קרח. רוב ההפלגות יוצאות מאושואיה שבדרום ארגנטינה. חברת קווארק האמריקנית היא בעלת המוניטין הרבים ביותר בתחום, ולרשותה שש שוברות קרח, המסיירות באזור. את חברת קווארק מייצגת בארץ חברת אקספלור בניהולו של מולה יפה. ניתן לקבל ייעוץ ומידע נוסף על אנטארקטיקה בטלפון: 03-6299515 ובדוא"ל: mly@explore.co.il. |
|
|
|
|
ביותר שנותרו על פני הגלובוס. אפילו טביעתה של ספינת הטיולים הקנדית המפוארת אקספלורר, שבנובמבר אשתקד התנגשה בקרחון בדרכה לאנטארקטיקה, לא ציננה את ההתלהבות.
המסע ליבשת נעשה בספינות סיור מאובזרות ומחוממות, בתנאים שמשלבים הרפתקה עם נינוחות. זמן השהייה המרבי על הקרח החשוף הוא שעתיים וחצי, ואז חוזרים לספינה המוגנת. החודשים הטובים ביותר להפלגה הם דצמבר-ינואר, אז הימים ארוכים והנופים מוארים כמעט 24 שעות ביממה, עולם החי עשיר וההמלטות בעיצומן. כעשר אניות סיור מסיעות את התיירים הפוקדים מדי שנה את אנטארקטיקה, בכולן צוות יעיל ומקצועי שעוזר להשלים את החוויה. כל אחת מן האניות מסיעה 35-100 נוסעים. הירידה לחוף נעשית באמצעות סירות זודיאק עשויות גומי, פתוחות לחלוטין אך יציבות.
אחד המקומות הבתוליים ביותר שנותרו על פני הגלובוס
תחנות מעניינות שנכללות בחלק מן ההפלגות ליבשת הן איי פוקלנד וג'ורג'יה הדרומית, שנמצאים בשליטת הממלכה הבריטית. הם אינם דומים לשום מקום שראיתם בעבר. איי פוקלנד הם הנקודה המיושבת הדרומית ביותר, מעין נקודת מעבר בין הציוויליזציה בצפון והכניסה לממלכתו של הטבע בדרום.
הם מוכרים לעולם בגין המלחמה שפרצה בין אנגליה וארגנטינה בשנת 1982 על הבעלות עליהם, וספק אם היינו שומעים על המקום אלמלא אותה מלחמה. המלחמה הסתיימה בניצחונה של אנגליה, אך ארגנטינה עדיין רואה את האיים כחלק משטחה ותובעת ריבונות עליהם.
מריבות הבעלות אינן מטרידות את מנוחתם של שפע בעלי החיים באי. כבר שם, כ-1,100 ק"מ מן היבשת עצמה, מתמעטים בני האדם ומתעצם הטבע. בפוקלנד פוגשים לראשונה
| רק בחצי הכדור הדרומי |
|
| על הפינגווינים |
|
הפינגווינים נמנים עם העופות הפרימיטיביים ביותר. כבר בשחר ימי ההיסטוריה, בשל לחצי סביבה, עברו הפינגווינים לפעילות ימית, והם העופות המותאמים ביותר לתנועה במים. בניגוד לעופות מים אחרים, הפינגווינים אינם שוחים באמצעות רגליהם (כברבור או ברווז) אלא מתקדמים במים בעזרת כנפיהם שדומות לסנפירים. לפינגווינים יכולת צלילה ושיוט מדהימה, ונרשמו אצלם שיאים של 18 דקות מתחת למים וצלילה לעומק מרבי של 265 מ'. ידועים 17 מינים של פינגווינים. כל המינים נפוצים רק בחצי הכדור הדרומי, מיבשת אנטארקטיקה ועד איי גלפאגוס, סמוך לקו המשווה. הגדול שבהם הוא הפינגווין הקיסרי, ששוכן רק באנטארקטיקה. גובהו עד מטר וחמישה(!) והוא בולט בצווארו הכתום. |
|
|
|
|
אלבטרוסים, שחפים ופינגווינים, ושם זו הפעם האחרונה בהפלגה שבה פוגשים בני אדם.
מפוקלנד ממשיכות ההפלגות לג'ורגיה הדרומית, אי קטן ומדהים המתנשא לגובה של שלושה ק"מ ובו עשרות קרחונים הגולשים ממרומי ההרים ויוצרים מפרצי קרח מרשימים. פה נמצא קברו של שקלטון, אך זוהי ממלכתו של הפינגווין המלכותי, בעל הצוואר הכתום המבריק, שמכסה את האי ברבבותיו.
האי ג'ורג'יה הדרומית שימש בעבר כמקום מושבם של ציידי לווייתנים וכלבי ים, ושרידי המשחטות נמצאים שם עד היום. באי אמנם שולט הטבע, אך המלכה הבריטית לא ויתרה, ויש שני נציגים שחיים שם בתקופת הקיץ. שני הנתינים המכובדים מנהלים את האי וממלאים את כל תפקידי השלטון במסירות. הם הדוורים, פקידי הממשלה, מנהלי המוזיאון ואנשי הכנסייה. הרגשת הריחוק מן הציוויליזציה מתחדדת, כשמגלים שהדרך היחידה להגיע היא באנייה. לא תמצאו שם שום כביש או מנחת מטוסים. כן תמצאו שם את קברו של שקלטון.
רק באנטארקטיקה. הפינגווין הקיסרי
מגלה הארצות שקלטון היה כישלון מוחלט בחייו הפרטיים, ועם זאת, מנהיג מעורר השראה. דבר מחייו הפרטיים לא יכול היה להעיד על כישרונו יוצא הדופן לראות לנבכי נפש האדם, ולהנהיג אנשים במסע שהחזרה ממנו מוטלת בספק.
הוא הכיר את סיפורם העצוב של סקוט והנספים האחרים ביבשת האכזרית, ולמרות זאת חתר להשלים את המשימה שעדיין לא בוצעה - לחצות את אנטארקטיקה מצד לצד.
שקלטון יצא לאנטארקטיקה בשנת 1914, על ספינתו "אנדיורנס", בליווי 27 אנשי צוות. במרחק יום אחד בלבד מחופי אנטארקטיקה נקלעה הספינה בין מלחצי קרח ענקיים. שקלטון הבין שאנשיו חשובים יותר מן המטרה, והחליט לזנוח את תכניתו ולעשות הכול כדי להחזירם הביתה.
אנשי המשלחת היטלטלו במשך חודשים ארוכים על קרחונים צפים, חשופים לקור מקפיא ולאפלה משתקת. הדאגה שרוח אנשיו לא תיפול היתה הישגו הגדול ביותר, והפכה את המסע המסויט מכישלון להצלחה. שקלטון, שדאג מראש להביא מצלמות וכלי נגינה, ערך מסיבות וערבי מוסיקה ושירה. הוא עודד את חברי הצוות לתעד את המסע ביומניהם, והבטיח להם שוב ושוב שיחיו ואף יזכו לספר את אשר אירע. כמעט שנה הם חיו על גוש קרח צף...
בינואר 1916 התחיל הקרחון להיסדק. בנחישותם להיחלץ ויהי מה, הם נכנסו לסירות הצלה, ויצאו לשיט נועז בגשם מקפיא ובתשישות מוחלטת. הם ניווטו לפי הכוכבים בלבד, במכשיר ניווט ידני, בימים אפלים ובאור כוכבים מועט. לו היו טועים בחצי מעלה בלבד, הם היו אובדים לבלי שוב. אך ניווטם התגלה כגאוני, והוביל אותם לבסוף חזרה לחופי ג'ורג'יה הדרומית.
בראי ההיסטוריה סיפורו של שקלטון הוא ניסיון שנכשל, אך למעשה זהו סיפורם האנושי והמופלא של 28 בני אדם, ששרדו בנחישות ובגבורה בתנאים קשים מנשוא. העולם כבר הספיד אותם, אבל הם שרדו. כשנשאל אחד מחברי הצוות כיצד הצליחו לבצע את הלא ייאמן, הוא ענה במילה אחת: "שקלטון".
מרגישים קטנים אל מול עוצמתו של הטבע
יבשת אנטארקטיקה שייכת לכולם ולא שייכת לאף אחד, כך נקבע באמנה בין-לאומית מ-1959, שעליה חתומות 45 מדינות. פעילות צבאית אסורה ביבשת אנטארקטיקה, ומבטיחה גישה חופשית לפעילות מדעית. האמנה מונעת כל דרישה טריטוריאלית בנוגע ליבשת. באנטארקטיקה אין ממשלה מקומית. ניהול הקוטב הדרומי מאורגן דרך המסגרת החוקית של "הברית האנטארקטית" משנת 1959.
כיום יש ביבשת כ-50 תחנות מחקר מדעיות של 12 מדינות שונות, מארגנטינה וצ'ילה, דרום אפריקה, אוסטרליה וניו זילנד הקרובות, ועד לארצות הברית, רוסיה, אוקראינה ונורבגיה הרחוקות. כולן מחזיקות צוותים של מדענים ואנשי מינהלה במשך כמה חודשים בשנה
| הזווית הירוקה |
|
| אנטרקטיקה: יבשת תחת מתקפה / ד"ר רפי נצר, אנטרקטיקה |
|
היבשת הקפואה הפכה ליעד תיירותי חם. כל המקומות לעונת הטיולים הבאה כבר אזלו למרות שהמחיר אינו שווה לכל נפש. אך המחיר הסביבתי עלול להיות גבוה הרבה יותר. המערכת האקולוגית של היבשת הקפואה שברירית, וכל החדרה של צמח או בעל חיים פולש עלולה למוטט אותה. מפעילי הטיולים אמנם מקפידים על החוקים, אך להם יש גם אינטרס כלכלי להגדיל את נפח המבקרים. מי יציל את אנטרקטיקה מגלי התיירים? אולי אסון אקולוגי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
או על פני כל השנה, העוסקים במחקרים בתחום האסטרופיזיקה, הגאולוגיה והגאופיזיקה ובתחומי הזואולוגיה, הביולוגיה, הכימיה ולימודי הסביבה. במובן זה יבשת אנטארקטיקה היא נייר הלקמוס של כדור הארץ, ומחקרים המבוצעים בה מסייעים למדענים להבין את מסתרי העבר של הפלנטה, וללמוד מה צופן העתיד.
מעל אנטארקטיקה נתגלתה תגלית אקולוגית חשובה ביותר - החור באוזון. למרות האמנה, מתחת לפני השטח מסתתרים אינטרסים של גורמים מדיניים שלוטשים עיניים אל אוצרות הטבע החבויים במעמקי היבשת. המדענים ואנשי שלום חוששים שיום יבוא והסטטוס קוו השומר על אנטארקטיקה יתפרק, ותתחיל התחרות ההרסנית.
באנטארקטיקה אין אוכלוסייה מקומית. נמצאים בה פחות מ-1,000 בני אדם בחורף, ועד כמעט 35,000 בקיץ, בהם כ- 5,000 מדענים מן המדינות החברות בברית האנטארקטית ועוד כ-30,000 תיירים (2006-2007).
מגלי הארצות סקוט, אמונדסן ושקלטון, ועוד עזי נפש רבים אחרים, פתחו בפנינו צוהר לעולם נסתר וקסום. אם יש בכם סקרנות גאוגרפית ואינטלקטואלית, ואהבה למרחבים ולבעלי חיים בממלכתם הטבעית, צאו להפלגה באנטארקטיקה. ככל שמדרימים הנופים גבוהים יותר, קירות השלג סמוכים יותר, המעברים צרים יותר, הפינגווינים רבים יותר, ואנחנו הופכים לקטנים יותר... אבל אל תשכחו שאנחנו רק אורחים.
- הכתבה תפורסם בגיליון חודש ספטמבר של מגזין "טבע הדברים
"
